מלחמת עזה והעוז

שנים ארוכות התקשיתי עם הביטוי "גבורה" שהוצמד ליום השואה. היסטורית, השואה במהותה אינה סיפור הרואי של גבורה אלא סיפור של רצח שישה מיליון יהודים.

היו כמובן מעשי גבורה ייחודיים אבל אלו אירועים יוצאי דופן שאינם משקפים את היקף הרצח הבלתי נתפס של יהדות אירופה. והנה השנה, בצל המאורעות הקשים שאנו עוברים, יכול להיות שהבנתי. אם שורדי השואה הצליחו להתגבר, גם אנחנו יכולים. הרבה תלוי בסיפור שנבחר לספר לעצמנו: האם נדגיש בו את סיפורי הגבורה או רק את הטראומה והאובדן ?

אפשר לומר שהביטוי גבורה בהקשר של יום הזיכרון לשואת יהודי אירופה מתייחס לשני אספקטים של גבורה: גבורת השורדים במהלך ימי ההשמדה וגבורת היום שאחרי.

שני האספקטים קשורים זה בזה. בתום השואה, כדי להתגבר היה צורך להחליט כיצד לזכור . האם כסיפור של שואה, אסון וטראומה בלבד או גם כסיפור של גבורה. דור מייסדי המדינה, ההורים, הסבים והסבתות שלנו החליטו שכדי לא להתמוטט לעומק היגון והטראומה, כדי שהם יוכלו להתגבר, הם צריכים לספר את סיפור השואה גם כסיפור של גבורה.

מדינת ישראל מעולם לא שכחה את טראומות השואה. אולם בשנותיה הראשונות של המדינה זיכרון השואה התבטא בדגש על סיפורי גבורה. לוחמי הגטאות. המחתרות. הפרטיזנים. בעולם הדתי והחרדי דיברו על הגיבורים שמסרו נפשם על קדושת השם. הייתה זו החלטה קשוחה עם מחיר לא-פשוט. ניצולים רבים, שסיפורם האישי לא התאים למודלים הקיימים של גבורה, הסתובבו בתחושה שלא מקשיבים להם. שמאשימים אותם. מצד שני, השתקת הסיפור האישי והכואב, עזרה לרבים מהם לא להתבוסס בצער ובגעגועים אין-סופיים.

לפני כמה שנים, כשהדרכתי משלחת נוער לפולין שאלתי את ניצולת השואה שליוותה אותנו: "איך הצלחת לחיות אחרי שכל משפחתך נרצחה?". תשובתה היממה אותי: "היה לנו נס. פשוט לא דיברנו על זה". ההשתקה, יחד עם נרטיב הגבורה עזרה להקים משפחות, לבנות חוסן ולהקים מדינה בתנאים כה-קשים. הם הבינו שהעיסוק בטראומה עלול להפוך לנבואה שמגשימה את עצמה. במקום להתמקד רק בכאב, אפשר לצמוח למרות ומתוך הטראומה.

הסיפור הזה הוא גם הסיפור המשפחתי שלי. בבית של סבא וסבתא שלי לא דיברו על השואה. רק לעת זקנתה סבתא שלי היתה מוכנה לספר, אבל קצת. כדי שלא נשכח ולא נסלח. אבל לא הרבה מעבר לזה. היא לא רצתה שנהפוך לטראומטיים בעצמנו.

ובמעבר חד למציאות שלנו: דביר, הבן שלנו נפצע קשה במלחמה בעזה וחייו ניצלו בנס. לאחר תקופת השיקום וההתאוששות הוא החליט להקדיש את זמנו לספר את סיפורם של חבריו הלוחמים שנפצעו. בפודקסט שלו, "גיבורי ישראל 24" הוא מראיין לוחמים שעברו חוויות ופציעות קשות. מתברר שמי שמצליח לשלוט בנרטיב ובוחר לספר לעצמו סיפור של גבורה, מצליח טוב יותר להשתקם ולגייס כוחות נפש לקום מחדש.

לקראת יום השואה דביר ראיין את הלינה בירנבוים. ניצולת שואה חזקה ומרשימה שמעולם לא שתקה. היא היתה, ועודנה, אחת מהניצולות שתמיד דיברה על מנת שסיפורם של יקיריה לא יישכח. אולם הלינה גם החליטה שהסיפור שלה יהיה גם סיפור של אמונה באדם שמסוגל לקום על הרגליים ולהתקדם קדימה. לספרה המפורסם קראה "החיים כתקווה".

אנחנו נמצאים בעיצומה של הטראומה ואיננו יודעים כיצד היא תסתיים. משפחות רבות עדיין נושאות עיניים לבשורות טובות וקשה לדעת כיצד ייזכרו הימים האלה. אני גם לא מציע לשחזר את השתיקה של (מרבית) ניצולי השואה. הקשיחות של פעם לא מתאימה להיום. כהורים לחייל שנפצע אני יכול להעיד שיש חשיבות גדולה לספר את הסיפור וחשוב גם לפנות לטיפול מקצועי (ותודה גם למשרד הבטחון שמאפשר זאת).

ועם כל זאת ברור לי שאסור להתבוסס רק בצער. חייבים לספר גם את סיפור הגבורה. סיפור העבר משפיע על המציאות בהווה. ככל שנזכיר לעצמנו את סיפורי מסירות הנפש, הערבות ההדדית ועוז הרוח, כך נצליח להתמודד עם אתגרי ההווה והעתיד.

אני מקווה שכאשר האירוע יסתיים גם מנהיגי הדור שלנו ישכילו לקרוא למלחמה הנוכחית בשם שנותן כוח. שם שמשקף גם את הדברים היפים שהתגלו בעם שלנו במהלך ימים קשים אלו. אולי "מלחמת עזה והעוז" ואולי שם אחר.

השנה, יום השואה והגבורה מעניק לי תקווה. לא תנצחו אותנו. סיפור הגבורה של שורדי השואה מלמד שגם אנחנו יכולים להתגבר ואף לנצח. "המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד".

ד"ר נתנאל פישר הוא ראש החוג למדיניות ציבורית במרכז האקדמי שערי מדע ומשפט ומחקריו עוסקים, בין השאר, בזיכרון השואה