ביום השואה אני מרגישה חובה וזכות לספר על סבא וסבתא שלי שולמית ואריה רויטמן גיבורי המחתרת היהודית בצרפת שסיפורם כמעט ולא נודע.
במשך שנתיים בכל בוקר סבתא שלי, חצתה את הגשר בעיר גרנובל שבצרפת, נופפה לקצין הגרמני לשלום והמשיכה לדרכה למעבדת הזיוף שמוקמה בסמיכות מצמררת למטה הגסטפו. שם הייתה מזייפת תעודות זהות ותלושי מזון עבור יהודים שהוסתרו על ידי המחתרת היהודית בכפרים שונים בסביבה. בסיום ׳יום העבודה׳ החביאה את התעודות המזויפות במושב האופניים ובזמן שנופפה שוב לשומר החמוש התפללה שלא יחשוד בה. כך עשתה יום יום במשך שנתיים.
כשסבא שלי, ליאון, שמע שאח שלו נתפס הוא זייף לעצמו תעודת זהות, צעד למפקדת הגסטפו בעיר בורדו שיחד את המפקד והציל את אחיו - פול רויטמן. בהמשך ת.ז המזויפת שימשה אותו כשיצא לשכנע כמרים וראשי כפר להחביא משפחות יהודיות. תמיד חשש שילשינו עליו.
באמצעות המסמכים שזויפו על ידי חברי המחתרת הוברחו דרך מעברי הגבול של ספרד ושוויץ עשרות אלפי ילדים, נשים וגברים.
סבתא עד יומה האחרון סרבה לספר לנו כיצד זייפה את המסמכים. היא חששה שהאויבים שלנו ישתמשו במידע נגדנו. היא נותרה חברת מחתרת אפילו בגיל תשעים.
הסיפור של סבא וסבתא שלי עמוס בפרטים ואירועי גבורה בלתי נתפסים. אולם קורותיהם נבלעו בין דפי ההיסטוריה כי הם לא חשו שעשו משהו מיוחד, הם לא חשו גיבורים.
בשבעת החודשים האחרונים אנחנו שומעים סיפורים על גיבורים שפעלו בעוז בשבעה באוקטובר.
ברגעים אלו ממש, ברצועת עזה, נלחמים לוחמים כאריות בהם גם נכדים ונינים של לוחמי המחתרת.
עוז רוחם וגדולתם בלתי ניתנים לתיאור. אבל דווקא ביום הזיכרון לשואה ולגבורה אנחנו צריכים לזכור שהפעם הם נלחמים אחרת .
ללוחמי צה"ל יש בית ומשפחה בעורף, יש להם נשק וכוחות חימוש ומודיעין, יש להם את צה"ל הגדול והחזק מאחוריהם, ולצערנו כשמתרחשים אירועים קשים מסוקי חילוץ וכוחות רפואה ערוכים לתת סיוע ככול שיידרש.
את כל אלו לא היה לגיבורי המחתרת היהודית בצרפת. על כל אלו הם לא העזו לחלום. אבל הייתה להם רוח ואמונה, אותה הרוח שמפעמת גם כיום.
סבא וסבתא היקרים ויחד איתכם כל דור הנפילים, אודים מוצלים מאש שהקימו לנו את המדינה היקרה הזו.
העוצמה שלכם והאמונה בצדקת הדרך ממשיכות לפעם במיוחד ברגעים הקשים.
אל מול עדויות הזוועות מהשבעה באוקטובר, כשהמחנק בגרון עולה והייאוש מאיים להזדחל אנחנו נזכרים בכם ומקבלים שיעור באמונה ובכוחו של העם היהודי -לפני 80 שנה בארופה וכיום כאן במדינת ישראל.
תודה לכם על מה שעשיתם ואנחנו מבטיחים להמשיך להעביר את לפיד הזיכרון לצד לפיד התקווה. כדי שנהיה ראויים לכם.
עם ישראל חי לנצח נצחים.