שיר מזמור ליום עצמאותנו

תקציר מתוך ספרי 'נס קיבוץ גלויות' (ידיעות-ספרים), עמ' 286-276. מזמור ק"ז בתהילים, תוקן על ידי הרבנות הראשית לישראל בראשותם של הרב הרצוג והרב עוזיאל להיאמר בפתיחת תפילות ליל יום העצמאות. אכן הם כיוונו לאמת המופלאה של המזמור, שנכתב בתנ"ך – עלינו !

המזמור הוא שיר נבואי העוסק בקיבוץ הגלויות, נבואה שהתגשמה לראשונה בתולדות עם ישראל בתקופת העליות לקראת הקמתה של מדינת ישראל, ומגילת העצמאות נכתב: "מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות".

בגלי העליות עד קום המדינה עלו לארץ ישראל כ-600 אלף יהודים ! מאז קום המדינה עלו לארץ כ-6 מיליון יהודים !! מעולם לא היה כדבר הזה! כל מילה במזמור התקיימה מראשית המפעל הציוני ועד מדינת ישראל!

אין במזמור הזה אף מילה על מלך המשיח, ולא על בית המקדש ועל תחיית המתים !! הכל נאמר עלינו – ועלינו לשבח לאדון עולם גואל ישראל! המזמור בנוי שבעה בתים – נתמקד בעיקר בפתיחה, בבית החמישי המרחיב בעלייה דרך הים, ובבית החותם.

הֹדוּ לַ-ה' כִּי־טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ;

יֹאמְרוּ גְּאוּלֵי ה', אֲשֶׁר גְּאָלָם מִיַּד־צָר;

וּמֵאֲרָצוֹת קִבְּצָם – מִמִּזְרָח וּמִמַּעֲרָב, מִצָּפוֹן וּמִיָּם;

הגאולה במזמור היא עתידית – "יאמרו גאולי ה'" – והיא מתפרשת מיד: "ומארצות קִבְּצָם" – קיבוץ גלויות המוני. בכל ימי עם ישראל ובכל תולדות העולם, מעולם לא היה קיבוץ גלויות המוני "מארבע כנפות הארץ".

ממצרים ומבבל יצאו בני ישראל בראש אחד ומכיוון אחד, לא מארבע כנפות הארץ, ובוודאי לא באניות דרך הים – הכיוון "וּמִיָּם" יש בו רמז כפול, גם קיצור של 'ימין' (=דרום), וגם הדגשת העליות דרך "הים באניות", שמעולם לא היה כמוהו. רק בקיבוץ הגלויות האחרון, זה של התנועה הציונית, התגשמה הגאולה האמורה במזמור בכל עוצמתה.

ארבעת הבתים במרכזו של המזמור מתארים ארבעה סוגים שונים של "גאולי ה' אשר גאלם מיד צָר" – התועים במדבר בדרך – הניצולים מ"יֹשבֵי חֹשך וצַלמָוֶת", ומאלה שהגיעו "עד שערי מות" – ולבסוף, "יורדי הים באניות". כל הבתים האלה מכוונים להולכים בדרך הגאולים, מתקבצי הגלויות.

יוֹרְדֵי הַיָּם בָּאֳנִיּוֹת, עֹשֵׂי מְלָאכָה בְּמַיִם רַבִּים;

הֵמָּה רָאוּ מַעֲשֵׂי ה', וְנִפְלְאוֹתָיו בִּמְצוּלָה;

וַיֹּאמֶר, וַיַּעֲמֵד רוּחַ סְעָרָה וַתְּרוֹמֵם גַּלָּיו;

יַעֲלוּ שָׁמַיִם, יֵרְדוּ תְהוֹמוֹת, נַפְשָׁם בְּרָעָה תִתְמוֹגָג;

יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר, וְכָל־חָכְמָתָם תִּתְבַּלָּע;

וַיִּצְעֲקוּ אֶל־ה' בַּצַּר לָהֶם, וּמִמְּצוּקֹתֵיהֶם יוֹצִיאֵם;

יָקֵם סְעָרָה לִדְמָמָה, וַיֶּחֱשׁוּ גַּלֵּיהֶם;

וַיִּשְׂמְחוּ כִי־יִשְׁתֹּקוּ, וַיַּנְחֵם אֶל־מְחוֹז חֶפְצָם;

יוֹדוּ לַ-ה' חַסְדּוֹ, וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם;

וִירֹמְמוּהוּ בִּקְהַל־עָם, וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ;

בבית זה מתאר משורר תהילים את גאולי ה' העולים לארץ ישראל, אבל בשונה מכל תולדות ישראל, הפעם עולים דרך הים "באניות", עם סערות קשות בדרך, והצלה מופלאה. תיאורי הצרה וההצלה בבית זה כפולים מהבתים הקודמים, ומתפרסים על פסוקים רבים.

המסורה הוסיפה בין פסוקי בית זה נו"נים הפוכות, ולפי חז"ל הן מציינות "פרשה שאינה במקומה". אכן נראה שהמשורר השתמש במזמור קדום, שתיאר את הצלתם של יורדי ים, וערך ועיבד אותו לצורך מזמור הגאולים. המאפיינים המיוחדים של בית זה מלמדים על החשיבות שייחס משורר תהילים לגאולה בדרך הים. קיבוץ גלויות עם עליות בדרך הים לא התרחש מעולם, והוא ייחודי לגאולה שבדורות האחרונים, המתוארת במזמור.

בקריאת בית זה, נראה כאילו שמות של אניות מעפילים מתרוצצים בין פסוקי הבית (ואכן במוזיאון הפלמ"ח בתל-אביב כתובים פסוקים אלה ליד התמונות של אניות המעפילים). גם ניצולי המחנות, ששרדו את אימתם של הבתים הקודמים ויצאו מ"שערי מות", מילאו את אניות הגאולים. אלו אניות שנבנו למשימות אחרות, והן מולאו פי עשרה או עשרים מקיבולתן המוכרת, ועלו לארץ ישראל בדרך ההעפלה – שלטון המנדט הבריטי ניסה לעצור אותן, ובסופו של דבר גזר בכך את קיצו.

מופלאים לא פחות הם שני הבתים החותמים – מה ימצאו מתקבצי הגלויות המובילים, ב"מחוז חפצם"?

יָשֵׂם נְהָרוֹת לְמִדְבָּר, וּמֹצָאֵי מַיִם לְצִמָּאוֹן;

אֶרֶץ פְּרִי לִמְלֵחָה, מֵרָעַת יוֹשְׁבֵי בָהּ;

הבית פותח בתיאור שפע של נהרות ומוצאי מים שהפכו לשממה, למדבר צימאון. השיממון המתואר במזמור מזכיר את תיאור שממת הארץ בספרו של מארק טווין 'מסע תענוגות לארץ הקודש' (שנכתב מאה שנה לפני ששת הימים, ולפני המושבות הראשונות; קטעים בספרי 'נס קיבוץ גלויות, עמ' 222-219).

העולים הראשונים לארץ ישראל מצאו בה מדבר, טרשים וביצות קדחת. הם הפריחו את הארץ, תיקנו את מקורות המים, בנו מושבים ומושבות, נטעו כרמים, זרעו שדות והקימו משקי בהמות.

יָשֵׂם מִדְבָּר לַאֲגַם-מַיִם, וְאֶרֶץ צִיָּה לְמֹצָאֵי מָיִם;

וַיּוֹשֶׁב שָׁם רְעֵבִים, וַיְכוֹנְנוּ עִיר מוֹשָׁב;

וַיִּזְרְעוּ שָׂדוֹת וַיִּטְּעוּ כְרָמִים, וַיַּעֲשׂוּ פְּרִי תְבוּאָה;

וַיְבָרְכֵם וַיִּרְבּוּ מְאֹד, וּבְהֶמְתָּם לֹא יַמְעִיט;

מדהים ומרגש עד עומק הנפש לקרוא בתנ"ך, במזמור תהילים, תיאור נבואי כל כך מדויק של מהפכת החקלאות העברית בארץ ישראל עם ראשיתו של קיבוץ הגלויות – וזו גם המהפכה החקלאית של "הקץ המגוּלה", המפורש בגמרא (סנהדרין צח א).

הבית החותם במזמור קיבוץ הגלויות פותח במשבר חמור וקשה – בארץ – והמשבר מתואר רק ברמז:

וַיִּמְעֲטוּ וַיָּשֹׁחוּ [=הושפלו], מֵעֹצֶר [=שלטון] רָעָה וְיָגוֹן;

שֹׁפֵך בּוּז עַל-נְדִיבִים [=מנהיגים], וַיַּתְעֵם בְּתֹהוּ לֹא-דָרֶךְ;

התמעטות היישוב בארץ אחרי שהתחיל קיבוץ הגלויות, השפלה קשה, ואובדן דרך של מנהיגים!

זה קרה במלחמות העולם הנוראות, ובמידה מצומצמת זה עדיין קורה, לעיניים נדהמות של מתקבצי הגלויות – אבל ממלחמת העולם הראשונה צמחה הצהרת בלפור וראשית התקומה המדינית אחרי אלפי שנים – ולמרבה הכאב, מתוך השמדת יהודי הגולה, קמה מדינת קיבוץ הגלויות:

וַיְשַׂגֵּב אֶבְיוֹן מֵעוֹנִי, וַיָּשֶׂם כַּצֹּאן מִשְׁפָּחוֹת;

יִרְאוּ יְשָׁרִים וְיִשְׂמָחוּ, וְכָל-עַוְלָה קָפְצָה [=חסמה] פִּיהָ;

מִי-חָכָם וְיִשְׁמָר-אֵלֶּה, וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי ה'.

כולנו מכירים משפחות רבות "כצאן אדם", שכל כינוס משפחתי ממלא אולם, אולם יסודם באיש בודד או באישה, פליט או פליטה, שהגיעו לבדם מ"שערי מות" בשואה, לאחר שהותירו שמה את כל משפחתם.

כנגד אובדן הדרך של המנהיגים מתאר המזמור את תגובתם של יחידי סגולה, היודעים להודות לה' על חסדו, וקורא להם "ישרים" דווקא – יחידי הסגולה שעליהם דיבר המזמור הם אלה היודעים להודות לה' על חסדו, גם כאשר רבים מתלוננים, אפילו צדיקים, ורק "ישרים" יודעים להתבונן ולהבין: "יראו ישרים וישמחו ... ויתבוננו חסדי ה׳".

בשנים בהן למדתי בישיבת ׳מרכז הרב׳ היה ראש הישיבה, מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, פותח את שיחתו בליל העצמאות תמיד בשני הפסוקים האחרונים של המזמור. את כוונתו המלאה הבנתי רק כאשר לימדתי לראשונה את המזמור, לקראת יום העצמאות הראשון בישיבת 'הר עציון' באלון שבות.

הרצי"ה היה אחד מ"ישרים" אלו. בערב מלחמת ששת הימים, הוא השמיע, באמצעות הזעקה המפורסמת שלו על 'שכם, חברון ויריחו – שלנו'! ב'מזמור יט' (19 שנה למדינת ישראל), את הקרע בנשמתו לאחר ששמע את הכרזת האו"ם על חלוקת הארץ עם כינון מדינה יהודית. אולם אף שהיה בכל גופו ונשמתו איש ארץ ישראל על כל מרחביה ועל כל רגב מאדמתה, הבין כי "מאת ה' היתה זאת", וידע להודות לה' על חסדיו בהקמת המדינה! בהספדו על הרצי"ה בישיבת ׳הר עציון׳ אמר הרב יהודה עמיטל, שלארץ ישראל יש עוד הרבה דואגים, אבל לקדושת מדינת ישראל היה רק דואג אחד – הרב צבי יהודה!

כדי להתגבר על הרהורים קשים ומייאשים כדאי להביט על העיתונים של פעם, ולא רק על העיתונים של היום. העיתונים של פעם היו מלאים באווירה קודרת ובדברי ייאוש ותסכול. הייאוש – ימיו כימי הציונות וכימי העם היהודי. הייאוש הוא הצל של האמונה. אפשר לקרוא אותו בשירתו של ביאליק ובכתביו של ברנר, בהכרזת "העם היהודי – אַיֶּכָּה" של חיים ויצמן, במכתב הפרידה של ב"ז הרצל, בשירי העצב של רחל מכינרת על הרעב בתרפ"ז, וגם באווירת הייאוש והפחד של טרום ששת הימים.

כארבע שנים לפני כן פרש בן גוריון לשדה בוקר ומינה את לוי אשכול – שר האוצר האנטי גיבור – למחליפו. ראש הממשלה גמגם בנאומו הפומבי בכנסת ערב המלחמה בגלל בלבול בדפים, ונוצר פחד נוראי בעם מחוסר ממשלה ומנהיגות. ברדיו קהיר כבר חגגו את 'הניצחון בתל אביב'. רבים אז בארץ חשו ממש פחד שואה. במשך שלוש שנים לפני כן הירידה הייתה גדולה יותר מהעלייה, והיה מיתון כלכלי קשה בארץ. "האחרון שיצא בלוד, שלא ישכח לכבות את האור", אמרו אז.

לא קל להתבונן בחסדי ה'. אפילו משה רבינו, גדול הנביאים, שאל "למה זה שלחתני" (שמות ה, כב) וביקש "הרגני נא הרֹג" (במדבר יא, טו) כשראה משברים בתהליך הגאולה שנשלח להוביל.

מזמור ק"ז בתהלים, מזמור קיבוץ הגלויות, גם הוא קשה ומיוסר. אין בו גאולה של פחות מ־24 שעות, אלא גאולה דומה ליציאת מצרים, שנמשכה 480 שנה עד בניין בית המקדש!

בחסדי ה', גם אין אנו עוברים ולוּ אחד מרבבה, מהמצוקות שעברו על בני עמנו בדור הקודם ובדור שלפניו. בה' באייר תש"ח התקיימה נבואתו של משורר המזמור: בפעם הראשונה מאז ומעולם יכלה אנייה להיכנס באופן חוקי ורשמי לנמל חיפה עם פליטי שואה, ויהודים נרדפים מהעולם כולו. זהו חזון הגאולה של מזמור ק"ז, וזוהי פתיחתה של תפילת ערב העצמאות של המדינה היהודית המתחדשת בארץ ישראל.

יהי רצון שנהיה ראויים לשיר את שיר הגאולה, שירת ישרים, ולדעת להתבונן חסדי ה'.