את סבי, סבא אלדו, שהיה קצין בכיר בצבא איטליה לא זכיתי להכיר. הוא סולק מהצבא כשחוקי הגזע נכנסו לתוקף, ונהרג במחנה ריכוז.
כשענדתי לראשונה את דרגות הקצונה חשבתי עליו. חשבתי על הזכות הגדולה להיות קצין בצבא ישראל, העם שלי. הייתי סמוך ובטוח שחבריי ואני לא ניתן יותר שיהיה מישהו בעולם שיעז להרים ידו על יהודי. מבצע אנטבה שהיה ארבע שנים לפני שהתגייסתי שימש לנו כעמוד הענן והאש שהוביל את בני ישראל במדבר.
כאשר הגיע הסכם אוסלו לעולם חרב עלי עולמי, הבנתי שההבטחה "לעולם לא עוד", מופרת ברגל גסה. עזבתי את עבודתי כמורה ויצאתי להפגנת יחיד מול משרד ראש הממשלה. כתבתי ואני מצטט:
"איני הולך להפגנת יחיד זו בגלל שאני רוצה , אני הולך מתוך הכרח פנימי עמוק, אין זה דומה לשום מצב בעבר, נכון שגם לפני ישום ההסכם נרצחו יהודים אבל הייתה להם הזכות להתגונן. היום ממשלת ישראל שללה את זכות ההגנה של תושבי חבל קטיף , אזור יריחו והחיילים המוצבים שם. אני לוקח חופשה ללא תשלום ואיני יודע לכמה זמן. תקותי שדברי ישמעו ושרבים יצטרפו אלי עד שמערכת החיים במדינת ישראל תשתבש, ושראש הממשלה יהיה חייב להתייחס ברצינות לתביעה שלא להשתמש בנשים וילדים יהודים אזרחי המדינה כבשר תותחים ונסיונות לתהליך המדיני".
חששותיי התממשו הרבה יותר מהר ממה שתיארתי לעצמי, אבל מדינת ישראל המשיכה כאחוזת אמוק בתהליך שהביא לנהרות דם ברחובות, אוטובוסים מתפוצצים וחיי יהודים הפכו להפקר.
שיאו של התהליך היה בגירוש אלפי יהודים מבתיהם והחרבת חבל ארץ פורח ומסירתו למחבלים. אודה ולא אבוש מאז הסכמי אוסלו וביתר שאת מהגירוש מגוש קטיף, בכל שנה יום העצמאות היה יום לא קל עבורי. מצד אחד הודאה גדולה על הנס העצום של קיבוץ הגלויות וחזרת הריבונות, ומצד שני תחושה קשה של בגידה בהבטחה עליה גדלתי "לעולם לא עוד".
השנה הדיסוננס הוא בלתי נסבל, כגודל ההודאה על התעצמותנו ועל השפע הבלתי נתפס ש-ה' נותן לנו, כך גודל התסכול מהשפל אליו הגענו. אחינו ואחיותינו החטופים נמצאים בטווח של כמה דקות נסיעה, במרחק של לא יותר מעשר ק"מ כבר מעל חצי שנה, ואנו במקום לחלצם מספקים מים מזון וסיוע לשוביהם.
עשרות אלפים עקורים מביתם ואנו שבויים בידי מנהיגים ששכחו מהו ניצחון, ואין להם חזון ותקווה. ביישוב בו אני גר הדליקו בטקס הדלקת המשואות את המשואה הכי כואבת שאי פעם הודלקה. משואה לכבוד החטופים ולתפארת מדינת ישראל...לא יכולתי לשאת את הבושה, ועם דמעות בעיני, הלכתי לביתי.
והנה קיבלתי תמונה משמחת, יש יהודים שחוגגים עצמאות באמת. הם עצרו ועוצרים את משאיות המוות לחמאס. היום הם גם זכו להצית אחת מהן ובתמונה משאית בוערת. תעלה המשואה עלתה הקריאה מקירות לבי, הנה צומח דור חדש, דור של ניצחון דור של אמונה, תעלה המשואה ותאיר את האפלה המוסרית בה שרויה מדינת ישראל.
עוצרי הסיוע, מציתי המשאיות הם מנהיגי העתיד, הם אלו שלא יתנו יותר לאנוס את בנותינו לשחוט את ילדנו לחטוף את זקנינו, ולהטיל מוות ואימה בחלוננו. הם יחזירו לנו את הצדק והחזון. תעלה המשואה.