יום הזיכרון השנה קשה עבורי ועבור רבים מעם ישראל, יותר מכל יום זיכרון מאז הקמת המדינה. אמנם, חוויתי את יום הזיכרון שאחרי מלחמת יום הכיפורים ואת יום הזיכרון שאחרי מלחמת שלום הגליל, שגם בהם היה קושי גדול, אולם, כעת ישנו קושי גדול עוד יותר.
השנה אנחנו זוכרים גם את ההרוגים הרבים שמסרו נפשם על קידוש השם, וזוכרים גם את הנרצחים ביום שמחת תורה בצורה מבזה כל כך. זוכרים את הרצח, את האונס ואת האכזריות.
אולם, ישנו קושי נוסף ביום הזיכרון השנה. זיכרון הוא זיכרון של העבר. אדם זוכר את מה שאירע ולא שוכח. אולם, זיכרון הוא גם על ההווה. זיכרון מופיע בברכת זיכרונות שבתפילת מוסף של ראש השנה. ה' זוכר את העבר, אבל זוכר גם את ההווה, שם לב, רואה ומשגיח.
ביום הזיכרון הזה, אנחנו לא זוכרים רק את העבר, אנחנו זוכרים את ההווה, זוכרים את החטופים, חוששים לחייהם, חוששים לשלומם. זוכרים הפצועים (שבזכות הרפואה המתקדמת, יש כיום הרבה יותר חטופים). זוכרים וגם חוששים משלומם של החיילים בשדה הקרב, דואגים וחוששים מהמשך תהליך המלחמה. יום זיכרון שבו הפצע מדמם אצל רבים, משפחות השכול שצריכות להתמודד בכל רגע עם האובדן הנורא. משפחות החטופים והפצועים שצריכות להתמודד בכל רגע עם הסבל והחשש.
כיצד מצליחים לחגוג את יום העצמאות במציאות זו?
בשמחת תורה אירע חילול השם הנורא ביותר מאז הקמת מדינת ישראל. רצח, השפלה, אונס ואכזריות שלא ידענו כמותם מאז השואה.
אולם, בשמחת תורה החל גם קידוש השם הגדול ביותר שאנחנו מכירים כבר אלפי שנים. פוגרומים היו תמיד בעם ישראל, אולם, אף פעם לא יכולנו להגן על עצמנו לאחר חורבן. היינו צריכים להוריד ראש עד יעבור זעם. ככל שהפוגרום היה נורא יותר, כך הורדת הראש היתה נמוכה יותר. בפוגרום שמחת תורה, זו פעם ראשונה שאנחנו זוכים להגיב. למרות שהפוגרום היה נורא כל כך (ואולי בגלל שהיה נורא כל כך), רואים אנו את עם ישראל עומד על נפשו ומגן על עם ישראל! תופעה שלא ראינו כדוגמתה בסדר גודל שכזה אלפי שנים. זהו חלק מרכזי בעצמאותנו. חלק מהותי מתהליך גאולתנו.
בשמחת תורה יצאו רבים מביתם, אזרחים וחיילים, עם נשקים וללא נשקים, והלכו להגן על עם ישראל. חלקם, על אזור מגוריהם, ורבים מהם על ערים אחרות ועל יישובים אחרים. הגנו, נלחמו ורבים מהם אף שילמו במחיר חייהם.
זוכים אנו לראות את החיילים שמים את עם ישראל בראש סולם העדיפויות, לפני המחשבות על עצמם. זוכים אנו לראות מאות אלפים השבים מחו"ל בכדי להצטרף ללחימה. מראות מרגשים שקשה היה לדמיינם במשך אלפי שנים.
מצד אחד, חילול השם נורא שהתבצע בשמחת תורה, מאידך, תחילתו של קידוש השם שכמותו לא היה אלפי שנים בעם ישראל.
מהי עצמאות?
עצמאות מדינית מגיעה כאשר מדינה איננה תלויה בשום גורם חיצוני. אולם, היסוד של עצמאות הוא היכולת להגן על עצמנו. ב"ה יש לנו מדינה משלנו, יש לנו צבא משלנו. כל אלו, וההגנה על עם ישראל הם חלק מהותי מהעצמאות שלנו, הם חלק מתהליך הגאולה הנפלא שאנחנו זוכים לו.
ביום הזיכרון השנה, אנחנו בוכים במיוחד על הנפילה הקשה, על הביזוי ועל ההשפלה. אולם, כגודל ההשפלה, כך גודל ההתפעלות מיכולת התגובה שלנו. זהו יום הזיכרון הנורא ביותר, אבל יום העצמאות הגבוה ביותר. קשה לדבר על השמחה הגדולה ביותר, במציאות קשה כל כך, אבל ניתן לדבר על העצמאות הגבוהה כל כך, דווקא במציאות זו. דווקא כאן, מתבררת עצמאותנו יותר מכל שנה אחרת. דווקא כעת, יום העצמאות מקבל עומק הרבה יותר גדול מאשר בכל השנים.
הבה נשווה בין המציאות שלנו, ובין המצב של כנסת ישראל בראשית הוויתה. עם ישראל יוצא ממצרים. מצד אחד מצרים, מצד שני ים. עם ישראל רועד: שמות פרק יד פסוק י - יא (פרשת בשלח)
(י) וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה':
(יא) וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם:
וסיה' אומר למשה (י"ד, טו):
(טו) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ:
חז"ל (סוטה לז.) מתארים, שאז הגיע הנס הגדול:
זה אומר אין אני יורד תחילה לים, וזה אומר אין אני יורד תחילה לים, קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה.
נחשון בן עמינדב קופץ לים, ובזכותו עם ישראל עובר את הים.
הגמרא מפה, שבזכות קפיצתו של נחשון לים, זכה שבט יהודה למלכות! "לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל".
הבה נדמיין את עם ישראל כיום במציאות זו. מצרים מצד אחד והים מצד שני. הוראתו של ה' "דבר אל בני ישראל ויסעו". כמה היו מזנקים אל הים? לא נחשון אחד אלא עשרות אלפים! (לפחות).
כנסת ישראל זקפה קומתה. עשרות אלפי נחשונים נהיו בדורנו, דור של גאולה. דור שבו עם ישראל זוכה לעמוד על נפשו (והרבה יותר מאשר בפורים), להילחם ולהגן על עצמו. להילחם, ולהפוך את העולם לטוב יותר, למוסרי יותר ולישר יותר.
לו הייתי צריך לבחור באיזה דור להיוולד, הייתי בוחר את דורנו! דור שזכה לראות נפלאות, דור שזכה לחזור לארצו, להקים מדינה וצבא, דור שזכה ללימוד תורה מיוחד ולפיתוח ארץ ישראל בצורה שכמותה לא היתה אלפי שנים.
מעשה אבות סימן לבנים
בי"ז בכסלו תש"ח (כ"ט בנובמבר 48 למניינם), היתה הצהרת האומות המאוחדות. הנס הגדול מתרחש. 33 מדינות בעד. רק 13 מתנגדות. מלחמת השחרור פורצת יום אחר כך. י"ח בכסלו תש"ח. ה' באייר תש"ח, יום ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, חגיגות גדולות בארץ. אולם, הזמן הוא אמצע מלחמת השחרור. מלחמה הרבה יותר קשה משלנו. בכל השנה הראשונה להקמת המדינה, לא ברור שהמדינה עדיין קיימת. ובכל זאת: חגיגה! על מה? על הזכות להקים מדינה יהודית בארץ ישראל, על הזכות להקים צבא, להילחם ולהגן על עצמנו! (כך גם בפורים "ליהודים היתה אורה ושמחה" על עצם האפשרות להילחם, למרות שעדיין לא הצלחנו במלחמה).
יום הזיכרון צמוד ליום העצמאות. מדוע? מדוע לא להרחיקם זה מזה? טעם אחד, הוא טעם היסטורי. יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה נקבע ליום ד' באייר, היום שבו נפל כפר עציון. בקרב זה, הקרב האחרון של גוש עציון, טבחו הערבים בלוחמים והרגו 127 מהם (ארבעה לוחמים בלבד ניצלו בקרב).
טעם אחר הוא, לשים לב שהמדינה לא הגיעה אלינו על מגש של כסף (אלטרמן). היא הגיעה מתוך הקרבה, מתוך לחימה. רבים מסרו נפשם, ובזכותם יש לנו מדינה.
אולם, נראה שישנו טעם מהותי יותר. אנחנו בוכים ביום הזיכרון, עצובים על כל החוסר. ויחד עם זאת, אסור להתבלבל! יום הזיכרון איננו יום השואה! החיילים לא נהרגו לא באושוויץ ולא בברגן בלזן! הם נהרגו כשהם משתתפים במלחמת מצווה וזוכים להגן על עם ישראל! (וגם הרוגי הטרור נהרגו בהיותם אזרחי מדינת ישראל, הזוכים להניף בגאון את דגל מדינתם).
יום הזיכרון הוא יום עצוב, יום של בכי, אולם, הוא חלק מיום העצמאות. גם ההגנה על עצמנו היא חלק מעצמאותנו. מבחינה זו, יום העצמאות הוא יומיים! גם יום הזיכרון הוא חלק מהעצמאות שלנו, יום המבטא את זכותנו להגן על עצמנו! יום שבו אנחנו בוכים (וגם גאים) בחיילים שלנו ובכל אלו שנפלו על קידוש השם כחלק מיישוב מדינתנו.
השנה, בוכים אנו ביום הזיכרון יותר מכל שנה. בוכים על החיילים ועל האזרחים שנהרגו, בוכרים על השבויים ועל הפצועים. משתתפים בכאב של כל עם ישראל, ובמיוחד בכאב של כל המשפחות. וביום העצמאות, מתרגשים ומודים על כך שיש לנו מדינה ועל זכותנו המיוחדת להגן על עצמנו. מודים יותר מכל שנה, ויודעים שמעולם לא היתה פוגרום נורא כל כך, שבעקבותיו קם עם ישראל בעוצמה ובעוז להגן על עצמו.
כתוב בירושלמי (קידושין פ"ד ה"א): "גדול קידוש השם מחילול השם". מהו הרעיון? ברור שקידוש השם משמעותי יותר? ההסבר הפשוט הוא, שלמרות שחילול השם גורם לנזק, קידוש ה' גורם לעילוי גדול יותר.
הרב צבי יהודה הסביר בדרך אחת. האות מ' של 'מחילול', איננה מ' היתרון אלא מ' המתוך: קידוש השם שנובע מתוך חילול השם, יגיע למקום גבוה יותר מאשר חילול השם שהיה לפניו. ובמקרה שלנו,מתוך חילול השם הנורא שנעשה בשמחת תורה, יגיע בע"ה קידוש השם הרבה יותר גדול! נגיע בע"ה למקום הרבה יותר גבוה בתהליך גאולתנו (עיינו שיר השירים רבה "דומה דודי לצבי", ובמאמר שובו לביצרון, של מרן הרב קוק זצ"ל במאמרי הראי"ה).
בע"ה שנזכה לראות את קרן ישראל עולה מעלה מעלה, שנזכה לראות בניצחונם של ישראל, שנזכה לראות את החטופים שבים אלינו בריאים ושלמים, שנזכה לראות אחדות ואהבה בעם ישראל, ושנזכה לראות בגאולה שלמה ובפעמי משיח במהרה.
הכותב הוא ראש הישיבה ורב המרכז האקדמי לב, רב אזורי גוש עציון, נשיא סולמות ולאופק ונשיא המזרחי העולמי