1. כל שנת עצמאות היא מזמור נוסף
יום העצמאות שבעים ושש בפתח ומדינתנו, מדינת ישראל, נכנסת לשנתה השבעים ושבע.
מורנו ורבנו הרצי"ה קוק זצ"ל היה דורש ביום העצמאות מידי שנה את המזמור בתהילים התואם לגיל המדינה. (מקורו כנראה במנהג החבד"י שכל יחיד מוסיף מידי יום מזמור בתהילים, לפי השנה אליה הוא נכנס. לדוגמה נער שמלאו לו שלוש עשרה - את מזמור י"ד וכן הלאה). מתוך מזמור זה ביקש רבנו זצ"ל למצוא כיוון והשראה להתמודדות עם מאורעות השנה הבאה בחיי המדינה. וכך אומר רבנו (לנתיבות ישראל ח"ב עמ' ק"ס "מזמור הי"ט למדינת ישראל", הצופה סיון תשכ"ז): "כל שנה ושנה היא מזמור נוסף, מזמור אלקי מפואר, המתאסף כחוליה לשרשרת" .
תלמידיו המנסים לנקוט בשיפולי גלימתו, מחפשים מידי שנה מסרים והדרכות במזמור שילווה את המדינה במהלך שנתה המתחדשת. לא מדובר על יומרה, חלילה, להתנבא מה יקרה, אלא רק לשאוב מהמזמור השראה ותעצומות לבאות.
2. מזמור עז – משבר תיקון ומנהיגות מתוך אמונה ותקוה
(א) לַמְנַצֵּחַ עַל יְדוּתוּן לְאָסָף מִזְמוֹר: (ב) קוֹלִי אֶל אֱלֹהִים וְאֶצְעָקָה קוֹלִי אֶל אֱלֹהִים וְהַאֲזִין אֵלָי: (ג) בְּיוֹם צָרָתִי ד' דָּרָשְׁתִּי יָדִי לַיְלָה נִגְּרָה וְלֹא תָפוּג מֵאֲנָה הִנָּחֵם נַפְשִׁי: (ד) אֶזְכְּרָה אֱלֹהִים וְאֶהֱמָיָה אָשִׂיחָה וְתִתְעַטֵּף רוּחִי סֶלָה: (ה) אָחַזְתָּ שְׁמֻרוֹת עֵינָי נִפְעַמְתִּי וְלֹא אֲדַבֵּר: (ו) חִשַּׁבְתִּי יָמִים מִקֶּדֶם שְׁנוֹת עוֹלָמִים: (ז) אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה עִם לְבָבִי אָשִׂיחָה וַיְחַפֵּשׂ רוּחִי: (ח) הַלְעוֹלָמִים יִזְנַח ד' וְלֹא יֹסִיף לִרְצוֹת עוֹד: (ט) הֶאָפֵס לָנֶצַח חַסְדּוֹ גָּמַר אֹמֶר לְדֹר וָדֹר: (י) הֲשָׁכַח חַנּוֹת אֵל אִם קָפַץ בְּאַף רַחֲמָיו סֶלָה: (יא) וָאֹמַר חַלּוֹתִי הִיא שְׁנוֹת יְמִין עֶלְיוֹן: (יב) אֶזְכּוֹר מַעַלְלֵי יָהּ כִּי אֶזְכְּרָה מִקֶּדֶם פִּלְאֶךָ: (יג) וְהָגִיתִי בְכָל פָּעֳלֶךָ וּבַעֲלִילוֹתֶיךָ אָשִׂיחָה: (יד) אֱלֹהִים בַּקֹּדֶשׁ דַּרְכֶּךָ מִי אֵל גָּדוֹל כֵּאלֹהִים: (טו) אַתָּה הָאֵל עֹשֵׂה פֶלֶא הוֹדַעְתָּ בָעַמִּים עֻזֶּךָ: (טז) גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ בְּנֵי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף סֶלָה: (יז) רָאוּךָ מַּיִם אֶלֹהִים רָאוּךָ מַּיִם יָחִילוּ אַף יִרְגְּזוּ תְהֹמוֹת: (יח) זֹרְמוּ מַיִם עָבוֹת קוֹל נָתְנוּ שְׁחָקִים אַף חֲצָצֶיךָ יִתְהַלָּכוּ: (יט) קוֹל רַעַמְךָ בַּגַּלְגַּל הֵאִירוּ בְרָקִים תֵּבֵל רָגְזָה וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ: (כ) בַּיָּם דַּרְכֶּךָ וּשְׁבִילְךָ בְּמַיִם רַבִּים וְעִקְּבוֹתֶיךָ לֹא נֹדָעוּ: (כא) נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן.
המזמור הוא תפילה בשעת משבר קשה. בשלב ראשון אין רואים כיצד הוא יפתר. הקושי והסבל מובילים ליאוש ולתהייה מדוע אין הקב"ה מסייע בפתרונו ומושיע כבעבר. אולם זיכרון אירועי העבר מלמד שהתשועה בוא תבוא באופן בלתי צפוי, ומכאן הנחמה והתקוה שנותנת כח להתמודדות ולהחזיק מעמד. בדיעבד מסתבר שהמשבר נועד לעורר תהליך של תשובה ותיקון. חלק מהתיקון הוא הצמחה של מנהיגות מתאימה שתוביל את הציבור במהלכו.
3. תפילה בעת משבר גדול – כשאין רואים אור בקצה המנהרה
המזמור פותח כתפילה לקב"ה מעומק הלב: "קוֹלִי אֶל אֱלֹהִים וְאֶצְעָקָה קוֹלִי אֶל אֱלֹהִים וְהַאֲזִין אֵלָי" (פס' ב). "אמר פעמיים לחזק, כלומר שאין 'קולי' אלא אליך, לפיכך 'והאזין אלי'" (רד"ק שם). התפילה היא לרגל משבר גדול וצרה המתרגשת והולכת: "בְּיוֹם צָרָתִי ד' דָּרָשְׁתִּי יָדִי לַיְלָה נִגְּרָה וְלֹא תָפוּג מֵאֲנָה הִנָּחֵם נַפְשִׁי" (פס' ג). מגודל הצרה והסבל יש קושי להנחם ולקוות להצלה: "אף על פי שאשיב אל לבי דברי נחמה כי האל יוציאנו מהגלות, ואף על פי שארך, 'מאנה הנחם נפשי' מרוב הצרות" (רד"ק שם). הסבל הגדול גורם לכך שכבר לא ניתן יותר לדבר עליו: "אָחַזְתָּ שְׁמֻרוֹת עֵינָי נִפְעַמְתִּי וְלֹא אֲדַבֵּר" (פס' ה)."אני נשבר ומוכה עד שלא אוכל לדבר" (מצודת דוד שם).
4. תהיה מדוע לא היתה תשועה וסיוע. אלקי כבעבר
לרוב הקושי של הצרה והצרה, והתסכול הגדול, עולה תהיה מדוע לא תקרה תשועה ומדוע לא היה סיוע אלוקי להיחלצות מהצרה כמו שהיה באירועי העבר המפוארים והמכוננים של עמנו: "חִשַּׁבְתִּי יָמִים מִקֶּדֶם שְׁנוֹת עוֹלָמִים. אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה עִם לְבָבִי אָשִׂיחָה וַיְחַפֵּשׂ רוּחִי" (פס' ו-ז). "כלומר, כשאני מחשב זמנים שעברו שהיו ישראל בגלות ויצאו משם ושבו לארצם בשמחה, וזהו שאמר: "אזכרה נגינתי", אזכור כי אחר הגלות הייתי מנגן ושמח, ועל זה אני מחשב בלילה "ואשיחה עם לבבי, ויחפש רוחי" (רד"ק שם). הרי לא יעלה על הדעת שהסיבה לכך היא שמאז הקב"ה שינה את יחסו המיוחד לעמו ולא יתכן שהוא שינה את הברית שכרת איתו (כפי שטענו המינים): "הַלְעוֹלָמִים יִזְנַח ד' וְלֹא יֹסִיף לִרְצוֹת עוֹד. הֶאָפֵס לָנֶצַח חַסְדּוֹ גָּמַר אֹמֶר לְדֹר וָדֹר. הֲשָׁכַח חַנּוֹת אֵל אִם קָפַץ בְּאַף רַחֲמָיו סֶלָה" (פס' ח-י). המזמור תוהה: "'הלעולם יזנח ד'' - יזנח את עמו בגלות לעולם, 'ולא יוסיף לרצות עוד' - כמו שהיה רוצה בזמנים שעברו שהיה רוצה בישראל אחר הכעס. 'האפס לנצח חסדו' - אם כלה חסדו שהיה לישראל לנצח שלא יטה להם חסדו עוד. 'גמר אומר' - אמרי נחמותיו גמרו ופסו, שאינם עתידים לבוא עוד. וכו'. 'השכח חנות אל' - החנינות והרחמים שהיה רגיל לעשות, שכח אותם". (רד"ק שם)
5. המשבר מוביל למסקנה שיש תקוה לתשועה בלתי צפויה כבעבר
בחלק זה יש במזמור מעין מפנה וסגירת מעגל. דווקא גודל המשבר מוביל למסקנה שיש תקוה לתשועה: "וָאֹמַר חַלּוֹתִי הִיא שְׁנוֹת יְמִין עֶלְיוֹן. אֶזְכּוֹר מַעַלְלֵי יָ-הּ כִּי אֶזְכְּרָה מִקֶּדֶם פִּלְאֶךָ. וְהָגִיתִי בְכָל פָּעֳלֶךָ וּבַעֲלִילוֹתֶיךָ אָשִׂיחָה" (פס' יא-יג). ואם המשבר יביא ליאוש ואבדן תקוה "ואומר חלותי היא' וכו' - ואם אומר תמותתי היא אריכת הגלות ולא אצא משם עוד ושם אמות" (רד"ק שם), תבוא התמיהה מזיכרון האירועים הנפלאים מהעבר, והיא אשר תתהפך ותחזק את התקוה לתשועה: "'שנות ימין עליון', אזכור השנים שעברו שעורר האל יתברך 'ימינו' והוציאנו מגלות מצרים ובבל, כן יוציאנו מגלות זה. וכו'. כשאזכור אותם המעללים והנפלאות שעשית מקדם להוציאנו ממצרים, כי היו מעשים שלא היה אדם מקוה להם ולא עלה על לב איש, כמו אותם הנפלאות שיעשה אותם הקב"ה בעבור ישראל, וכמו שעשה אותם הנפלאות אחר היאוש ואבוד התקוה כן יעשה עמנו בזה הגלות, אף על פי שאנו נואשים מפני אורך הגלות" (רד"ק שם). נשאב תקוה דווקא ממצבי המצוקה שבעברנו, שגרמו ליאוש ואבדן תקוה. התשועה האלוקית והשינוי, באו בהם באופן מפתיע ובלתי צפוי.
המזמור מונה את הניסים המופלאים והמכוננים: יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מעמד הר סיני, שנות המדבר ועוד: "'אתה האל עושה פלא' - אתה הוא היכול באמת שאתה עושה פלא במעמד הר סיני, גם בעמים הודעת עוזך בעבור ישראל במצרים ובמלכי כנען וכו'. גאלת בזרוע עמך - גאלת עמך לא מרצון מעבידיהם, אלא בהכרח גדול ובזרוע נטויה גאלת אותם. ראוך מים אלהים - מי ים סוף ראוך וחלו ממך ונבקעו" (רד"ק שם טו-יז). כל אלה הראו את גדולת ד'. והם באו גם כאשר כבר העם התייאש. הנס המושיע בא באופן בלתי צפוי. כך גם יש מקום לשאוב תקוה למשברים בהווה.
בדיעבד מסתבר שהמשבר הגדול עליו מדבר המזמור נועד ע"י הקב"ה כדי לעורר לחשבון נפש, וכדי להניע תהליכים של תיקון ותשובה: "אשיב אמרי אלי. אין זה כי אם להביא עלי 'חיל' ורעד לשוב מחטאתי. ובעבור זה היתה השתנות ב'ימין עליון' ממה שהיתה לשעבר 'נאדרי בכח רועצת האויב'" (מצודת דוד שם). ובסיום המזמור אף חוזר על כך: "וחוזר לתחלת הענין לומר כשאזכור כל אלה אדע כי לא מקוצר יד לא גאלתנו כ"א לעורר לבנו לתשובה" (שם פס' כא).
6. צמיחה של מנהיג מתאים – מודל הרועה
המזמור נחתם בפסוק קצר על המנהיגות של משה ואהרון: "נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן" (פס' כא). פסוק זה יכול להתפרש בשני אופנים: הראשון - כהמשך לתיאור המעבר של עם ישראל בים סוף בפסוק שלפניו: "בַּיָּם דַּרְכֶּךָ וּשְׁבִילְךָ בְּמַיִם רַבִּים וְעִקְּבוֹתֶיךָ לֹא נֹדָעוּ" (פס' כ). השני – כפסוק בפני עצמו שמזכיר את הצמחת המנהיגות של משה ואהרון, שנמשלה לרעיית צאן. ההנהגה שלהם היתה עפ"י מודל הרועה. הצמחתה היתה חלק ממהלך התשועה האלוקית בעת משבר. עם זקוק להנהגה שתורה לו את הדרך. צורך זה מתגבר בשעת משבר ומבוכה: "ומה הצאן כל מקום שהרועה מנהיגה היא נמשכת אחריו, כך ישראל כל מקום שהיו משה ואהרן מסיעין אותם, נוסעין אחריהם, שנאמר, "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל". לקיים מה שנאמר, 'נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן'" (תנחומא מסעי ב).
הדימוי של הנהגתם לרועה המנהיג את צאנו מבטא את תפקידו של המנהיג. "מהו 'כצאן' אלא כמו הצאן מתפרדים זה מזה והרועה מכנסם כך היו ישראל במדבר וכו'. (מעם לועז תהילים עח נב). הצאן זקוק לרועה. הצאן נוטה להתפזר באופן שיהיה קשה להגן עליו. העם זקוק למנהיג שיאחד אותו למרות המחלוקות שמאיימות לפזר אותו ולפלגו. המנהיג נדרש להוביל מהלכים שילכדו את העם סביב המכנה המשותף, שבדרך כלל הוא רב על המפריד.
עפ"י חז"ל הבחירה במשה למנהיג היתה כאשר היה הרועה של צאן יתרו. הקב"ה בחן אותו עפ"י יחסו האבהי ויוצא הדופן לכל פרט בצאנו, גם לחריג ולחלש ביותר: "אמרו רבותינו כשהיה מרע"ה רועה צאנו של יתרו במדבר ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לחסית. כיון שהגיע לחסית נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות, כיון שהגיע משה אצלו אמר אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא עיף אתה הרכיבו על כתיפו והיה מהלך, אמר הקב"ה יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך חייך אתה תרעה צאני ישראל" (שמו"ר ב) מודל המנהיג הרועה הוא זה שנדרש למי שאמור להנהיג את עם ישראל בכלל ובעת משבר בפרט.
מודל המנהיג הרועה נוגע גם במוטיבציה שמניעה את האדם ליטול על עצמו את ההנהגה ואת עול הציבור. הוא מתגייס לתפקיד למען העם, ולא למען עצמו, ועושה ככל יכולתו כדי להיטיב את מצבו של העם ולדאוג לכל צרכיו, ולא כדי לספק את יצר השררה שלו או כדי ליהנות ממנעמי השלטון וסמכויות היתר שמוענקים לו: "שהיו משה ואהרון רועים נאמנה את ישראל ולא עשו כרועים שהנביא יחזקאל אומר שהם רועים את עצמם. כמו שנאמר: "וירעו הרועים עצמם" (יחזקאל לד ב וברש"י שם), היינו את עצמם. וכיוון שהיו רועים הגונים ונאמנים נמשכו ישראל אחריהם וכו'" (מעם לועז תהילים לז כא).
מנהיגות מסוג שכזה מגדלת ומרוממת את העם, ומפיקה ממנו את המיטב: "זה שאמר הכתוב (תהלים עז, כא): "נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן" מה 'נחי"ת' נוטריקון הוא וכו'. "נחית" - ר' יהושע אמר: נ'פלאות עשית להם, ח'ירות נתת להם, י'מינך הושע אותם', ת'לוי ראש נתת להם, ע"י משה ואהרן" (במד"ר כג ב). תלוי ראש הוא זקיפת הקומה של העם: "ומ"ש 'תלוי ראש' נכלל ג"כ במ"ש: 'גאלת בזרוע עמך', כמ"ש: 'וחמושים עלו בני ישראל' - בקומה זקופה. וזהו תלוי ראש ודעת". (מהרז"ו על במד"ר כג ב)
7. חתימה - צמיחת המנהיג בשעת משבר להובלת התיקון
הזכרת המנהיגות של משה ואהרון בחתימת המזמור אינה מקרית. היא מלמדת על המזמור כולו: "ובסיום המזמור בכך יש רמז, שהמתפלל מעלה בליבו הרהורי תקוה וביטחון: כשם שבימי יציאת מצרים אחזה רעדה, אימה ופחת את כל העולם כולו, מבלי שידעו היכן ד' עומד לגלות את כוחו ולגאול את עמו. כך הפחד והאימה שאוחזים אותנו היום בצרתנו הם אות וסימן שד' פועל בדרך סמויה ונעלמת לגאלנו שנית ולשלוח לנו רועים נאמנים כמשה ואהרון בימי קדם" (עמוס חכם, דעת מקרא שם, סיכום המזמור).
מועדים לשמחה ולגאולה שלימה
הכותב הוא ראש ישיבת ההסדר מאיר הראל מודיעין