כן, אני משיחי, יש להודות

הטור הזה נכתב אחרי ארבעים ושמונה שעות טעונות בזיכרון ועצמאות, כל אחד חווה את זה אחרת. הנה יומן מסע קטן משלי.

שקט, זוכרים

השר סמוטריץ׳ היה אמור להיות נציג הממשלה בטקס יום הזיכרון בעיר, אבל קמה מחאה של כמה משפחות שכולות וראש העיר פרסם שהוא מתנגד לבואו. פניתי אל ראש העיר, אמרתי לו שהוא מתרסק במדרון חלקלק, שסמוטריץ׳ הוא לא העניין, ומעכשיו כל צד יאיים להחריב את הטקסים הלאומיים אם יבוא נציג מהצד השני.

שאנחנו מחסלים במו ידינו את המרקם העדין של הביחד. אבל זה כבר היה מאוחר מדי והשר שובץ לטקס במקום אחר. במקומו הוזמן חבר הכנסת אביגדור ליברמן, אבל הונחה להניח זר ולשתוק. לא רק הוא, איש לא נאם, וקיבלנו בעיניי בלי להתכוון את הטקס הכי מדויק ליום הזה – א־ל מלא רחמים, קדיש, מטח של כבוד ושתיקת זיכרון ארוכה. ויידום אהרן. ויידום העם, שיותר מכול זקוק לשתיקה.

פרץ טבק

לא ידעתי היכן לעמוד השנה. בכל שנה בני המשפחה עומדים לצד קברו של קרוב משפחתנו פרץ טבק שנפל במלחמת השחרור. השנה, אני מכיר וקשור לכל כך הרבה משפחות שניצבו ליד קברים טריים. לעמוד ליד אביתר (אביה) כהן, איש השתיקה, החיוך והעשייה, חבר שנפל במלחמה? אולי ליד זיו חן, השכן שלצידו, זה שבכלל התנגד למושג "נפל" והתעקש על "התעל"׳? אולי ליד משפחת דניאל, שבנם עוז הוגדר כחטוף זמן ארוך עד שהתבשרו שנפל והשאיר אחריו הורים ואחות תאומה? ויש עוד ועוד שאני מכיר, חיילים ונרצחים מהמסיבה. אולי בכלל אעמוד לצד שלומית הר־לב שהייתה איתי בכיתה, ששני דודיה נפלו במלחמות ישראל, שאיבדה את שני אחיה, שי ודרור וינברג, ולאחרונה איבדה בפיגוע גם את אבי, בעלה. בסוף הרגליים לקחו אותי אל פרץ טבק, מתוך איזו תחושה שאם אחליף את הנופל במלחמת השחרור בנופלי חרבות ברזל, גם אותם אחליף במלחמה הבאה. עמדתי שם לצד אחייניו שלא הכיר ושאר בני המשפחה שמעולם לא ידע. רק את אחותו הקטנה הכיר, והיא כבר לא צעירה, השתתפה איתנו בזום מהדיור המוגן שבו היא מתגוררת. אחרי "א־ל מלא רחמים" פילסתי דרך גם לנופלים החדשים. כשעמדתי שם לצד קברו חשבתי שגם זה הסיפור של יום הזיכרון. לזכור שנה אחרי שנה את מי שלא הכרת, אבל שילם בחייו כדי שיהיה כאן עם שיעמוד על רגליו.

הקפות

בכל שנה רוקדים כאן ברחבת בית הכנסת שעל הכביש הראשי. למען האמת לא מתאפקים עד סוף התפילה, והריקודים פורצים כבר בתוך בית הכנסת. השנה החליטה העירייה להקים בימה מוצנעת בפארק במקום זו הקבועה במרכז העיר, וגם שירי הקודש נערכו שלא במקומם הקבוע אלא ברחבת בית הספר. אולי זה היה המקום המואר והנוח, אולי הייתה זו המועקה שהצטברה במשך שבעה חודשים ועלתה על גדותיה ביום הזיכרון, מועקה שחיפשה משמעות אמיתית לכל מה שעובר עלינו. אולי היו אלה ילדיו של אביתר כהן הי"ד שרקדו בלי סוף ולימדו אותנו חתיכת שיעור – אבל ריקודי יום עצמאות כאלה אני באמת לא זוכר. כאילו תבעו הרוקדים את עלבונן של הקפות שמחת תורה שגואלו בדם, וביקשו תיקון. לא שרו את זה, אבל בלב שלי התנגן כל הזמן השיר "אל תשמחי אויבתי לי, כי נפלתי קמתי. כי אשב בחושך ה׳ אור לי".

טקס כיבוי משואות

שם, בהפוגה בין ריקוד לריקוד, ברחבת בית הספר, פרשתי הצידה לכתוב את הטקסט הבא:

"אני, ישראלה, בת שבעים ושש ובת נצח, משיאה משואה זו לכבוד בניי ובנותיי שלא התייאשו ממני, אלה שלא אבדה תקוותם ולא הפכתי בעיניהם למובנת מאליה.

לכבוד מי שלא נשבר במעלה הדרך ולא ויתר על החלום.

לכבוד אלה שיכולים לראות בי את הטוב, שבחרו להדליק ולא לכבות.

אל תטעו בי, אישה פצועה שותתת דם, ועוד נכונו לי גדולות.

ואף על פי כן, ולמרות הכול – משיאה משואה זו לתפארת מדינת ישראל".

האמת, בשעת הכתיבה בכלל לא שמעתי על טקס כיבוי המשואות, כתבתי סתם דימוי על "להדליק ולא לכבות". אחר כך, כששמעתי, כאבתי מאוד.

גולדין

בבוקר נסענו ליישוב סלעית, שם מתקיימת על ידי משפחת גולדין ומכוחו של הבן הנעדר הדר תפילת הלל חגיגית וקידוש ישראלי לאחר התפילה. שוב ושוב עולה המחשבה, אילו היינו קשובים למשפחה הזאת בזמן, אבל בדיוק לפי תוכן בקשתם – לא להניח לחיים בעזה להימשך כסדרם כל עוד אנשים חיים והרוגים מוחזקים בידיהם, כמה דם היינו חוסכים עכשיו, וכמה כאב.

אחדות

את יום העצמאות סיימנו בלטרון, יחד עם עשרת אלפים איש שהגיעו להשקת ברית האחדות והתקווה. האירוע יצא לאור בזכות חיבור יוצא דופן של תנועת 'נפגשים', שפועלת כבר יותר משלוש שנים במטרה לאחד את החברה הישראלית, יחד עם 'השומר החדש' ועוד עשרות ארגונים חברתיים ממגוון הקשת הישראלית, שחברו למשפחות שכולות ולמשפחות חטופים ובראשן משפחתו של הקצין עומר נאוטרה שחטוף בעזה, ולמילואימניקים ולפצועי המלחמה. היה מעודד ועוצמתי, והתקווה הייתה עוד יותר גדולה.

אני משיחי

במילון הישראלי החדש, אם ייכתב כזה, הערך "משיחי" יתפרש מן הסתם כמילת גנאי. האמת, לא צריך מילון. הקריאה הזאת, "משיחיים", אף פעם לא באה לבד. כמו חיילת טובה בצבא ההכפשה היא תמיד צועדת בשלשות: "משיחיים, הזויים, קיצוניים", שיהיה ברור. ולאחרונה זה הולך מצוין עם כיפה סרוגה.

כשמגנים אותך אתה ממהר לומר שאתה לא. גם אני, בא לי לומר שאני לא משיחי, אבל כשישבתי בבית הכנסת בשחרית של יום העצמאות, ושמעתי את קריאת פסוקי ישעיהו, תיאור ימות המשיח, הבנתי עד כמה אני משיחי. משיחי פנאטי. ימות המשיח שמתוארים שם הם בול מה שאנחנו צריכים. שלום עולמי, שבירת מעגל הטורפים והנטרפים, פיוס פנימי במחלוקת האחים שקורעת אותנו כבר דורות, השלמת תהליך קיבוץ גלויות, וכן – גם מלאה הארץ דעה את ה׳. אני מניח שמי שמטיח בי את קללת המשיחיות שותף לכל החזון הזה במלואו, אולי למעט ה"מלאה הארץ דעה".

כן, אני משיחי, יש להודות. אני מאמין שהעולם יצעד לקראת מקום טוב יותר, שלא לנצח נכאיב זה לזה, שלא נתבוסס בשנאה פנימית הרסנית לנצח נצחים. אני משיחי כל כך מופרז, שמאמין בכל ליבו שאפילו צלחת ארוחת הצהריים שלנו לא תהיה מושתתת על מיתתן של חיות. האמת שהמשיחיות הזאת כבר קורמת עור וגידים מדומים בצורת בשר מעבדה מתורבת, ואפילו משיחי כמוני מפוכח דיו להבין שנפסיק לאכול חיות עוד לפני שנפסיק לאכול כאן זה את זה. אבל אני משיחי ומאמין שגם התפריט הקניבלי יֵרד מהפרק כך או אחרת.

לתגובות: liorangelman@gmail.com

***