עוד לפני שזה היכה בבית הפרטי שלה, הדס מזרחי ידעה, הזהירה ונאבקה. בתור מי שגדלה בקריית ארבע ולמדה באולפנה המקומית, היא הספיקה למרבה הצער לחבק חברות רבות בנות כיתתה שהתאלמנו וילדיהן הפכו ליתומים, כאלה ששכלו ילדים וכאלה שנפצעו בעצמן.
היא גם ליוותה למנוחות ובכתה על קברן של חברות שנרצחו והותירו אחריהן משפחה מרוסקת. היא הייתה שותפה למאהלי מחאה ולהפגנות שהתריעו מפני שחרור מחבלים בעסקאות כאלה ואחרות, ביודעה מה מחיר הדמים שישלם על כך עם ישראל. "ידעתי כבר אז שזה חלילה עלול להגיע גם אליי", היא מספרת.
והנורא מכול התגשם. בערב פסח לפני עשור, י"ד בניסן תשע"ד, נסעה משפחת מזרחי מביתה במודיעין כדי לחגוג את חג הפסח בקריית ארבע, שם מתגוררים הוריה של הדס. באזור מחסום תרקומיא ירה לעברם מחבל רכוב על אופנוע ורצח את אב המשפחה, ניצב משנה ברוך מזרחי הי"ד. מהירי נפצע גם אחד מחמשת ילדי המשפחה שהיו ברכב, וגם הדס עצמה נפצעה בפלג גופה העליון. בתוך זמן קצר התברר כי המחבל, זיאד עוואד, שוחרר בעסקת שליט וחזר באופן לא מפתיע לפעילות רצחנית נגד יהודים.
מאז הפיגוע ההוא הדס עסוקה לא רק בעבודה מאומצת של בנייה וריפוי בביתה פנימה, אלא נאלצת גם להתריע שוב ושוב מעל במות ציבוריות מפני המסוכנות של עסקאות לשחרור מחבלים, בהיותה מי ששילמה בגופה את מחירן הכבד. גם בימים אלו, כשיש מי שמנסים לכפות על מדינת ישראל להסכים לעסקה כזאת באמצעות הפגנות אלימות מילולית ופיזית, מזרחי מנסה להחזיר את הקול השפוי לשיח. "נשבר לי הלב לראות את משפחות החטופים ואת כאבן", היא מקדימה את הזדהותה העמוקה, "צריך להחזיר את כל החטופים, אבל לא באמצעות שחרור מחבלים אלא בדרך צבאית. יש לישראל המון כוח וגם יכולות מודיעיניות, ואני מאמינה שהיא מסוגלת לעשות את זה".
"כשמשחררים מחבלים בעצם אומרים לטרוריסטים שהם מנצחים. הם יודעים שלחטוף זה קלף מיקוח וזה לא נותן פתרון, רק מסכן אותנו, כי זה יחזור על עצמו. הם לא סתם חוטפים, הם יודעים שהם יקבלו שוב את מה שידרשו. אנחנו רואים מה שקרה בעסקת ג'יבריל ובעסקאות נוספות. אנחנו לא יכולים להיות עם שכל הזמן נכנע לרוצחים, שמרים ידיים, שמול כל מה שהטרור מבקש – מיד נכנעים ונותנים. אנחנו מסכנים את עצמנו ואסור שזה יהיה כך".
מזרחי היא גם קרובת משפחה של דיצה אור, שבנה אבינתן חטוף בעזה. "ליבי עם המשפחות, אני מכירה אותן מקרוב וליבי שבור וכואב איתן. אני כל כך מבינה", היא מדגישה, "אבל ברור לי שאם חלילה נשחרר מחבלים בעסקה – הטרור רק יחזור וגם החטיפות. עסקה מביאה לעוד טרור, לא מפסיקה אותו. אני לצערי יודעת מה קורה כשמשחררים מחבלים".
גם במלחמה הנוכחית היא הכירה מקרוב נופלים רבים. "לצערנו אנחנו משפחה גדולה, יש לנו המון במשותף", היא אומרת בצער, כמי שמלווה כבר כמה שנים משפחות שכולות במסגרת ארגונים כמו 'משפחה אחת', 'נאוה' ואחרים. "אני נפצעתי קשה בפיגוע, גם חלק מילדיי נפצעו. אני ברוך ה' רואה את ההמשכיות אצלנו, המשפחה שלנו קמה, הילדים שלי הם מקור של שמחה וכוח. אבל אני לא רוצה משפחות נוספות שיחוו את מה שאני חוויתי, אני יודעת עד כמה זה קשה. לכן אני כל כך מתנגדת לעסקה שכוללת שחרור מחבלים. אני כותבת פוסטים ונפגשת עם פוליטיקאים ואישי ציבור כדי להתריע ולמנוע צעד כזה.
"אני מבינה את הרצון של המשפחות, הן בגיהינום ומבחינתן הן צודקות. אבל צריך לדעת שיש השלכות, והן מפחידות מאוד. הרבה ממי שרצחו ב־7.10 הם משוחררי עסקת שליט. שחרור נוסף יסכן עוד ועוד אנשים. הם חוזרים על השיטה וזה מחיר כבד מאוד. לכן מה שצריך הוא לנקוט פעולות מדיניות וצבאיות לשחרור החטופים".
בכובעה הנוסף, כאמור, מזרחי מלווה משפחות שכולות ומדריכה אותן מניסיונה כיצד לשקם את חייהן ולדעת שאפשר לחזור לחיים טובים ושמחים גם אחרי האסון. ברמה האישית, היא עצמה חוותה לאחרונה רגעים של חיבור והמשכיות עם בנה הצעיר, יובל. יובל היה רק בן שלוש כשאביו ברוך נרצח. "כשמבקשים ממנו לספר על אבא, הוא אומר: אני לא זוכר, לא הכרתי. הוא מכיר אותו רק מתמונות". השנה יובל התחבר לדמותו של אביו יחד עם אימו במסע מיוחד.
מזה כמה שנים מקיימת ישיבת בני עקיבא לפיד במודיעין, בהובלת העומד בראשה הרב שמואל רוזנבלום, מסע אבות ובנים לבני מצווה בעקבות דמותו של ברוך מזרחי הי"ד. המסע כולל צעדה מהר אדר דרך הקסטל ומסתיים בתפילה המונית ברחבת הכותל. בדרך עוברים הילדים והוריהם תחנות שמפגישות אותם עם דמויות לוחמים מהעבר, אנדרטאות לזכר הנופלים בקרבות על ירושלים וסיפורי מורשת. במקביל מקבלים האבות והבנים משימות משותפות שבהן מעביר האב לבן את סיפורו, משתף אותו בעצות לחיים ועוד. כל אלה הם בעקבות דרכו של ברוך הי"ד, ששילב באישיותו אהבה עמוקה לטיולים בארץ, אהבה עמוקה למשפחה שבה השקיע את זמני החופשות שלו, ואהבה עמוקה לכל אדם באשר הוא, שהתבטאה במאור פנים, טוב לב ונתינה לכל מי שפגש בו.
השנה צעדה הדס במסע הזה לצידו של יובל בר המצווה, עם שאר חבריו ואבותיהם מהישיבה התיכונית, וסיפרה לו לאורך המסע על האבא המיוחד שלא זכה להכיר ועל תרומתו לעם ישראל במסגרת שירות של 25 שנה בחיל המודיעין ולאחר מכן כמקים יחידת הסייבר במשטרת ישראל. בדרך השתלבו גם פקודיו של ברוך מהעבר שסיפרו על דמותו. "פתאום היה לי זמן להיות רק עם יובל, לספר לו על טוב הלב של אבא שלו, איך היה מתקשר תמיד להתעניין בשלומם של פקודיו. אמרתי ליובל: אבא היה כל כך גאה בך, המסע הזה בטח היה חשוב לו והוא שמח לראות את זה. יובל מאוד דומה לברוך מבחינה חיצונית, וגם בהתנהלות שלו, בפנימיות ובטוב הלב, הוא מזכיר אותו מאוד".
מזרחי משתפת בכל זה, בין השאר כדי לתת תקווה למשפחות השכולות הטריות והרבות מדי שמצטרפות למעגל שבו היא תומכת. "חשוב לי לומר למשפחות המתאבלות, שמלאות כעת פחד איך הילדים יגדלו אחרי הטראומה והאובדן של אבא: ברוך ה' יש לי הרבה נחת. אפשר לצאת מזה, אני רואה את זה על הילדים שלי. אפשר מתוך האובדן הזה לגדול להיות ילדים טובים, אוהבי אדם ותורמים לסביבה. אני רואה כמה התרומה לאחרים נותנת לי ולילדים שלי. יש להם רגישות גבוהה יותר לאחרים דווקא בגלל האסון שעברו".
כבוד אחרון
לפני קצת יותר משבוע עמדו רבבות משפחות שכולות בחלקות הצבאיות ליד קברי יקיריהן, שנפלו במלחמות ישראל או במהלך שירותם הצבאי בנסיבות שונות. בבית עלמין אזרחי בפתח תקווה עמדה גם משפחת פניגשטיין ליד קברה של הבת תמר ז"ל, ולצידה משפחות שכולות נוספות ועוד כמה אישי ציבור ורבנים. המשפחות השכולות הללו לא איבדו לובשי מדים, אבל כן איבדו בנות ששירתו את מדינת ישראל בכל מאודן – במסגרת השירות הלאומי. מזה ארבע שנים מנהל משה פניגשטיין, אביה של תמר, מאבק למען הכרה ממלכתית בבנות שירות שנפטרו במהלך שירותן, עד כה ללא תוצאות מספקות מבחינתו.
תמר פניגשטיין הייתה מתנדבת שירות לאומי מסורה במחלקת היריון בסיכון גבוה בבית החולים שערי צדק. היא שירתה שם גם בשנת השירות השנייה, ולדברי עמיתיה עשתה מעל ומעבר למה שנדרש ממנה. באחד הערבים הובילה את בנות השירות הצעירות ממנה לערב גיבוש, במטרה לסייע להן להשתלב טוב יותר במחלקה. באותו ערב קרה האסון: תמר נפלה אל מסילת הרכבת הקלה בירושלים ונדרסה למוות.
המשפחה לא זוכרת שום נציג רשמי שהגיע וליווה אותם מטעם המדינה ברגעים ובשבועות הקשים הללו. אפילו את ההודעה על מותה קיבלו מנציגים עילגים ולא מקצועיים דיים. בשבעה לא הגיעו מארזי ניחומים או מנחמים רשמיים, שום דבר שמזכיר אפילו את מה שזוכות לו משפחות שכולות של חיילי צה"ל, גם כאלה שלא נהרגו בפעילות מבצעית. הנוהל המקובל כיום במדינת ישראל מעניק הכרה מלאה של צה"ל בחיילים שנפטרו במהלך שירותם, כולל נסיבות של תאונה, מחלה ועוד. הם זוכים להנצחה ממלכתית, וגם לתמיכה וליווי של משרד הביטחון בתקציבים ובטיפולים שונים, בהתאם לקריטריונים שהמשפחה עומדת בהם. בכל הנוגע למשרתי השירות הלאומי, מספר האב משה פניגשטיין, מלבד קבלת סכום המענקים של הפיקדון והשחרור, אין למדינה שמץ של עניין או הכרה.
כך גם במקרה של דנה בן עובד ז"ל מגדרה. לאחר שבגיל 17 חלתה בסרטן והחלימה, הבהיר לה צה"ל שכבר לא תוכל להגשים את חלומה לשרת שירות צבאי קרבי. אבל דנה לא ויתרה על הזכות לתרום, והתנדבה לשירות הלאומי. בשנה הראשונה שירתה בשירות בתי הסוהר ובשנה השנייה במשרד לביטחון הפנים. היא נתנה את כל כוחה ומרצה למסגרות השירות שבהן התנדבה, אבל במהלך השנה השנייה הסרטן תקף שנית והכריע אותה בתוך חודשים ספורים. דנה נפטרה לפני כשלוש שנים, אבל המשפחה נותרה לבד.
"את מענק השחרור של דנה קיבלנו, אבל המדינה והחוק לא מכירים במשפחת הנפטר, אנחנו לבד", סיפרה האם גילה בריאיון ל'וואלה'. "גם קצינת הנפגעים שהופנתה אלינו הסבירה שידיה כבולות. רצינו הכרה על כל תקופת התנדבותה שהייתה משמעותית עבור כולם - אבל לא קיבלנו", אמרה.
עוד שיתפה גילה כי בכל חג או אזכרה מגיעים אליהם הביתה נציגים מהשב"ס ומלווים אותם. "בשב"ס הקימו פינה לזכרה של דנה ונטעו עץ עם שלט, אבל כשביקשנו שעל הקבר יהיה לפחות סמל כלשהו מהמדינה שעליו כתוב שנפטרה במהלך התנדבותה למדינה, נענינו בשלילה", אמרה.
זמן קצר לאחר שקם מהאבל על בתו תמר, החל משה פניגשטיין בקיום פגישות והפעלת לחצים על הגורמים הרלוונטיים בדרישה לפעול להכרה ממלכתית בנופלי השירות הלאומי. יושב ראש מינהלת השירות הלאומי־אזרחי, ראובן פינסקי, נרתם לעניין ואף הוחל בכתיבת תוכנית עבודה יחד עם קצינת נפגעים. עם נפילת הממשלה הקודמת התהליך נתקע, וכשנכנסה לתפקיד השרה הנוכחית אורית סטרוק, האחראית על השירות הלאומי, נפגשו עימה ההורים כדי להמשיך בקידום התהליך. כאמור, בינתיים ההורים ממשיכים ביוזמה העצמאית של קיום טקס זיכרון לנופלי השירות הלאומי ביום הזיכרון, אבל מצפים גם להכרה רשמית של מדינת ישראל.
השרה אורית סטרוק אומרת ל'בשבע' כי הנושא נמצא על סדר יומה מרגע כניסתה לתפקיד. "השירות הלאומי הוא סוג של רגל מקבילה לשירות הצבאי, עוד אופציה לשרת את המדינה. מן הראוי שמתנדב שהלך לעולמו בזמן השירות יזכה להכרה ממלכתית. בתחילת הקיץ הקודם קיימנו פגישה עם המשפחות ונכנסנו לעבודת מטה עם יו"ר מינהלת השירות הלאומי, ראובן פינסקי. כרגע, בעקבות המלחמה, הדברים מתעכבים והמשאבים נשאבו לכיוונים אחרים". השרה סטרוק קיבלה על עצמה להיות נוכחת בלוויות ובאזכרות של נופלי השירות הלאומי, וגם מבטיחה שלכשיתאפשר העבודה בעניין זה תימשך עד למתן ההכרה הממלכתית הראויה.
לתגובות: Hagitr72@gmail.com
***