'פתרון' אחד ויחיד – בתשפ"ד כמו בתש"ח

מכת הסנוורים שהובילה את מדינת ישראל והמודיעין והצבא והשב"כ לא לראות ולא לשמוע את מה שהמציאות צעקה, ולהיות מופתעים לגמרי בשמיני עצרת תשפ"ד, ממשיכה לצערי כעת בלבוש חדש, ולתדהמתי גם בתוך הימין האידיאולוגי ביותר.

אני חי ביישוב עפרה, ראשון היישובים בין ירושלים לעפולה, דגל וסמל של תנועת ההתנחלות. בליל יום הזכרון ובליל יום העצמאות יש בעפרה תמיד שיאים מיוחדים במינם שעליהם אמר אורי אחי ז"ל כשהשיא משואה שבועיים לפני פטירתו "יפה שעה אחת של הלל והודיה לה' בקהילת עפרה מכל חיי העולם הבא". השנה במיוחד היו כאן טקסים מרשימים מאין כמותם. אני מלא הערכה לחברים שעמלו רבות על הכנתם.

הועלו על נס האמונה בה' הגואל את ישראל בימינו ולעינינו, הנופלים והגיבורים הלוחמים בעם כולו וגם מתוך קהילתנו, קיבוץ הגלויות, פריחת העם והארץ. דגש מיוחד היה השנה על מאורעות השנה, על הצורך לזכור וגם לשמוח ולהודות. על הבמה סיפרו משהו מסיפור לחימתם גיבורים מבני היישוב, וחברים ובני משפחה של הנופלים.

מה לא הוזכר אפילו במילה אחת? ההכרח ליישב את חבל עזה, לפרוץ את הגדר שכבר נפרץ בדי-ניין על ידי אויבינו האכזרים באותו יום שבת וחג שהיה ליום הקשה בתולדות המדינה. דיברו הרבה על נצחון, אבל לא הסבירו איך עושים זאת, לא דיברו על השינוי בנוסח תש"ח שצריך לקרות בעזה בעז"ה. בטקס יום העצמאות העופרתי הוקדש חלק מרכזי לשיח בין פנחס ולרשטין רב הזכויות מעפרה עם קיבוצניק נחוש מן העוטף שרגלו נקטעה ורבים מחבריו הקרובים נספו. שניהם הדגישו עד כמה חשוב למלא את העוטף שוב בחיים שוקקים. משום מה לא עלה בדעתם לשאול אם הדבר אפשרי ללא סילוק האויב ויישוב כל השטח ביהודים טובים.

עפרה היא רק דוגמא. אותו עמעום תמוה יכול לפגוש כל מי שקורא בעיתונות הלאומית ובעלוני השבת, צופה בערוץ 14, שומע את גלי ישראל, מקשיב לקולם של שרים, ח"כים, רבנים ואישי ציבור מן הימין והציבור הלאומי והדתי. שוב ושוב מדברים על נצחון, על רפיח, על מניעת אספקה לחמאס, על עוז ונחישות, אבל מעט מידיי זוכרים להדגיש את העיקר: התיישבות יהודית.

דניאלה וייס הבלתי נלאית, מראשי המובילים לכיוון יישוב חבל עזה, שהביאה ביום העצמאות הזה רבבות לצעדת ההתיישבות בחבל עזה, התבטאה: "הדבר הקשה ביותר הוא להסביר את המובן מאליו".

ברור לכל מי שינסה לחשוב, שאנחנו חייבים לצאת מן המלחמה הזאת עם יישוב יהודי בחבל עזה במקום מרכז הרצחנות הניאו-נאצי שהיכה בנו בצורה כל כך מכאיבה. ברור שאם לא יהיו יהודים בחבל עזה, העוטף יישאר עזוב, הטרור והמנהרות יחזרו למקומם, והטבח הבא הוא שאלה של זמן. ברור שכל הדיבורים על 'פתרונות' ליום שאחרי, על חמולות כאלה ואחרות, על קטארים או מצרים או משקיפים בינלאומיים, אינם אלא דמיונות ילדותיים מהסוג של אותם קיבוצניקים שדמיינו שיש בסך הכל "אנשים טובים משני הצדדים", שהסיעו בשקדנות אויבים לבתי החולים בישראל, שתכננו הרמת בלונים של שלום וידידות מעל הגדר ממש באותו יום מר שבו קיבלנו את ה'בום' הגדול. ברור שאויבינו בכל המקומות האחרים מתבוננים במצב, ואם ארץ החמס העזתית תישאר דומה למה שהיתה, שונאי ישראל יקבלו עידוד רב לחקות את הדגם של 7 באוקטובר גם במקומות האחרים. אחרי פרעות תשפ"א המכונות 'שומר החומות', רק אויל ימשיך להאמין שיש הבדל גדול בין שני צידי החומה שבנינו באיוולתנו על ה'קו הירוק' זכרונו לא לברכה, ושביום פקודה ערביי ואדי עארה יהיו בצד שלנו ולא בצד של אחיהם שכניהם שממזרח.

מבחינה מוסרית והיסטורית, מדינת ישראל שהרסה בתשס"ה חבל ארץ יהודי נפלא וגירשה את תושביו "לתכלית ראויה", חייבת אחרי הפיצוץ האדיר שקיבלה כתוצאה מכך, לתקן תיקון גדול, לבנות ולהגדיל כפל כפליים. אחרי מלחמת השחרור ידעו ממשלות ישראל לעמוד בלחצים בינלאומיים כבדים, למנוע חזרת הרוצחים למקומות שמהם ברחו, להעלות וליישב במקומם את המוני בית ישראל. בזכות פעולה אמיצה זו אנחנו חיים בשלוה באשדוד ואשקלון, מסמייה וקסטינה, בית שאן וצפת, וכל המרחבים החקלאיים הירוקים שסביבם. הגל האנטישמי התוקפני נגד ישראל ויהודי העולם מכה בנו דוקא מפני ההססנות והקצב האיטי של הפעולות. הוא לא יגדל וכנראה דוקא יקטן כשנהיה החלטיים ונהפוך ארץ רצח לגן פורח.

חובה עלינו לעשות הכל כדי שיישמע הקול הזה בכל השופרות האפשריים, כדי שהוא יהיה שיקול אקטואלי שמכריח את מקבלי ההחלטות להתחשב בו, שממשלה עלולה ליפול בגללו.

עם הנצח לא מפחד מעם הרצח. "ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולה לענותו כאשר בראשונה" (שמואל ב' ז י).