אסור להיות נאמנים רק לביבי, או רק לגנץ, או רק למי שאומר שחייבים עסקה, או רק למי שאומר שחייבים ניצחון.
אי ציות, או אפילו דיבורים על כך, יותר מסוכנים למדינה מהטילים של החיזבאללה יותר מכוח רדואן או הנוחב'ה. יותר. הרבה יותר.
ואם אתם מרגיעים את עצמכם שזה רק חייל בודד, ורק סגן רמטכ"ל וחבר כנסת לשעבר, שאמר אותו דבר, עם פחות מהומה. אם אתם חושבים שלא צריך לעשות עניין מסרטון אחד ומאמירה אחת. תחשבו שוב.
המחלוקות העמוקות, חוסר האמון ההדדי, תחושת אובדן הדרך, עוצמת הכאב ופחד מחידלון אישי ולאומי, כל כך חזקים, שמספיק ניצוץ אחד כדי להדליק את הכל וליצור אנרכיה חברתית וצבאית.
ולכן, הלוואי והצבא יעניש את הלוחם קשות. הלוואי ויוגש נגד סגן הרמטכ"ל ההוא כתב אישום על המרדה בשעת מלחמה.
אבל זה לא מספיק, לגמרי לא. האשמה היא עליהם. האחריות היא עלינו. זו אחריות של אזרחים: אסור ומגונה שאנשים שחושבים שאסור להכניס סיוע הומניטרי לעזה מרשים לעצמם לחסום משאיות אספקה ועל הדרך להתעמת עם המשטרה.
אסור ומגונה שאנשים שחושבים שחייבים עסקה מרשים לעצמם לחסום כבישים ולקלל בראש חוצות. כי זה מפרק את החברה בישראל. וזה מחלחל לצבא. הפרת חוק אזרחית, גורמת לסירוב פקודה צבאי. זה כל כך ברור. וזה מסוכן.
לפעמים מדובר באותם אנשים שאתמול חסמו והיום מפקדים על חיילים. לא כולם יצליחו לעצור, הם יתקשו לעשות הפרדה. אי אפשר להוריד מאפס למאה בבת אחת. והם עשויים לאבד את הראש ולהפסיק להיות נאמנים למדינה.
זה כמעט קרה לפני השבעה באוקטובר. וזה יכול לקרות עכשיו. וזו אחריות של מנהיגים: אסור ומגונה, לצאת מדיוני הקבינט ולומר שההוא חסר אחריות ומסכן את המדינה למען טובתו האישית. וההוא טיפש ומסוכן לצבא, ולמדינה כולה. אלו אמירות קשות. עם השלכות קשות. חברתיות וצבאיות.
הפסיקו. אתם הורסים אותנו. אתם פוגעים בחוסן הלאומי. אתם משחקים לידי אויבנו. אתם תגרמו לחורבן הבית.
אמרו את דעתכם, וקבלו את דעת המנהיגות. ובשום אופן אל תעזו להפר חוק. דונו בקבינט, התווכחו והכריעו. וצאו אלינו עם דעה אחידה שכך החלטתם. כולכם יחד. גנו בכל פה, בלי מצמוץ, את החייל המורד, ואת הסגן הממריד.
כוחנו באחדותנו. כוחנו בקיום החלטות של מנהיגות צבאית ומדינית. הצילו אותנו מעצמינו. רק ביחד ננצח. הדהדו את קולו של הרוב השפוי.