אורית לסר, מורה, פעילה חברתית ופובליציסטית, תושבת ירושלים ואם לחמישה שהבכור בהם השתחרר ממילואים של למעלה ממאתיים ימים ובתה עודה במילואים, מספרת על החמ"ל המיוחד שהקימה לעזרה למשפחות המגויסים.
התחושה שמלווה את כולנו בימים הללו, אומרת לסר, היא שכולנו בתוך הסיפור הגדול שעובר על עם ישראל ועל כל אחד ואחד מאיתנו להשתלב באתגר בדרכו ועל פי כישוריו. היא עצמה, כמי שיודעת לנהל, בחרה באפיק זה של ניהול מיד עם ראשית המלחמה כאשר בנה בתה ובעלה גויסו לשירות מילואים והשיח בשכונה היה מי כבר גויס. התחושה האישית שלה הייתה לפתוח מיידית קבוצת ווטסאפ שדרכה ניתן יהיה לדאוג למשפחות המגויסים על מנת שלא להותיר אותן מאחור.
"זו הייתה תחושה שאנחנו צריכות לעבור את זה ביחד", היא אומרת כאם למגויסים על הרגע בו עלה רעיון הקמת החמ"ל שמיד במוצאי השבת שאחרי מתקפת הטרור החלו להצטרף אליו רבים ובתוך זמן קצר נכללו בו כמאה וחמישים משפחות מהקהילה בשכונה ומחוצה לה.
בהמשך נבחנו הצרכים הנדרשים למשפחות, צרכים שהשתנו עם הזמן ובהתאם למציאות בדרום. כך גם המתנדבים "השתנו". אם בהתחלה היו אלה בני נוער שלא היו במסגרות לימוד ונשלחו למשפחות המגויסים לשחק עם הילדים ולסייע פעמיים בשבוע, בהמשך מאפייני המתנדבים היו אחרים עם חזרתם למסגרות הלימוד, ואז התגייסו למשימה כוחות מתוך הקהילה, לשיחות, תיקונים בבית, ביקור, בישול ארוחת ערב ועוד.
החמ"ל של לסר דאג גם לאירועי שיא מיוחדים, בין השאר יום אפיה משותף, ערב יצירה, תנועה, כתיבה, שיעורי תורה ועוד, כאשר התפיסה היא שלא כל אחת תחווה את ההתמודדות לבדה אלא עם החברות מהשכונה והקהילה, וזאת בהובלתן של מתנדבות מתוך הקהילה עצמה. מתוך כל אלה נוצרו חברויות בין תושבי השכונה שלא פגשו אלה את אלה במשך שנים.
בין הפעילויות דאג החמ"ל של לסר לפעילויות עבור הילדים שלא היו כזכור במסגרות לימוד בתחילת המלחמה, ובין השאר היה גם אירוע שיא עם אטרקציות רבות לילדים שהתבקשו להעניק לאמהות מדליה על ההתמודדות והתפקוד המיוחד בימים אלה, כדי להביע אמירת תודה.
לסר מספרת כי שאלה את בנה אם עדיין מפנקים את החיילים גם אחרי למעלה מחצי שנת לחימה. הוא השיב בחיוב. גם אם הדברים נעשים בצנעה הרבה יותר מכפי שהם נעשו בתחילת המערכה, הם נעשים ובכמויות רבות.
מנגד היא מספרת שיש מקומות שבהם הסיוע הלך ודעך עם הזמן, ואת התופעה ניתן להבין. תחושתה שלה היא שאם נשות המגויסים לא בחרו את המשימה שאיתה הן נותרו בבית, הרי שגם על המתנדבים והמתנדבות להמשיך במשימתם שלהם ואין מקום להתעייף מהאתגר. "אם הן לא מתעייפות גם אנחנו לא נתעייף", היא אומרת.