לאחותי החרדית. הרבה שנים אני מרגישה איתך שותפות עמוקה, אחוות אחיות בחיבור לתורה
ברצון להקים בית של תורה לגדל ילדים לתורה לחופה ולמעשים טובים.
אני רואה אותך ברחוב, ומרגישה שאנחנו שותפות לדרך לאחרונה אני מרגישה פגועה ממך ורציתי לשתף אותך בתחושות שלי.
האיש שלי יוצא שוב למילואים. פעם שעברה ארבעה חודשים, עכשיו עוד חודשיים האיש שלי, שעסוק בללמוד וללמד תורה ביומיום ר"מ בישיבה, מחובר כל כולו לעבודת ה'.
הוא הולך להלחם בעזה פשוט כי אין ברירה צריך אותו.
אני נשארת בבית עם שישה ילדים קטנים בהריון ב"ה צריכה לתפעל את האירוע ההזוי הזה אני מודה, נגמר לי הכוח צריך לחלוק את העשייה הזו עם עוד אנשים. הותשנו.
ואז אני רואה אותך ולא יכולה שלא לשאול האחיכם ישבו למלחמה ואתם תשבו פה? האחיותיכם יצאו למלחמה יומיומית ואתן תמשיכו לנהל חיי שגרה? איך יכול להיות שאני מגיעה לקצה הקצה והחיים שלך רגילים?
אל תגידי לי שאת מתפללת. גם אני מתפללת. זה לא מספיק אל תגידי לי שהוא לומד תורה. גם האיש שלי לומד תורה. זה לא מספיק. אל תגידי לי "גדלנו בתרבות כזו מה לעשות".
כמה נשים לאורך התנ"ך וההיסטוריה יצאו נגד התפיסה הרווחת למען עם ישראל? מרים שיצאה נגד עמרם? נשות ישראל שיצאו לשדות כדי להמשיך לקיים את עם ישראל, בניגוד לבעליהן שהתייאשו? דבורה שלקחה חלק במלחמה? יהודית?
השינוי צריך לבוא מאיתנו, הנשים. יש לנו כוח לקחת אחריות על עם ישראל ועל גאולתו.
מתקפת הטילים מאיראן הייתה נס שאין כמות והיא קרתה אולי בזכות לומדי התורה, כמו האיש שלך ולא פחות מכך כמו האיש שלי.
היא בעיקר קרתה בזכות אלפי אנשים שעובדים על הגנת ארצנו ביום ובלילה חודשים ושנים אי אפשר בלעדיהם, אי אפשר לעצום עיניים. אני לא מבקשת ממך רק לראות אותי, על אף שגם את זה אני מבקשת.
אני מבקשת ממך ליצור שינוי. אצל אישך, אצל ילדייך. ארצנו כבר לא יכולה להמשיך כך.