חוק הגיוס יצא השבוע שוב לדרכו, ואני אופטימית. אני אופטימית ביחס לסיכוייו של החוק הזה לייצר מערכת גיוס נכונה יותר, כזו שתתייחס באחריות קודם כל לצרכים הבטחוניים האמתיים שלנו, ומתוך כך גם לשאלה כיצד, והיכן, ואת מי, ובאיזה אופן נכון יהיה לשבץ במערכות השונות כדי לתת מענה אחראי לצרכים הללו.
רק גישה כזו, שמתחילה מניתוח הצרכים הבטחוניים כולם, תוכל להביא אותנו לתוצאה הנכונה, ואני בטוחה שועדת החוץ והבטחון של הכנסת, שעוסקת ממילא באינטנסיביות בצרכים הללו, בעיקר מאז "השביעי באוקטובר" – היא המקום הנכון לבירור החשוב הזה.
טבח שמיני עצרת ומלחמת חרבות ברזל חשפו בפני רבים מידי בציבור הישראלי, כולל בקרב מקבלי ההחלטות, את הפער העצום שבין המציאות הבטחונית האמתית ובין מצגי-השווא שהוצגו לנו לאורך שנים ע"י כל מי שטיפח את העקרון של "צבא קטן וחכם" שהוא בעצם גם צבא לא-התקפי, לא-מתמרן, סומך-על-קבלי-משנה בדמות הרשות הפלסטינית, לא-דורש-עומק-טריטוריאלי ומאמין שהטכנולוגיה תפצה על אובדן העומק הזה, ובמילים אחרות: צבא שמתאים את עצמו למציאות של שלום, כשבעצם הוא נדרש להגן על מדינה שחיה במרחב עוין ופונדמנטליסטי.
עומק הקונספציה הזו התבטא בשאלה ששאלו אותי אתמול, בעלבון חריף, רכזי הקהילות של ישובי קו העימות בצפון: "למה הפלו אותנו לרעה?!" – הם שאלו – "למה לא תכננו עבורנו בתי מלון למצב של מתקפה מצפון, כפי שתכננו עבור ישובי עוטף-עזה?". "זו לא אפליה לרעה" – עניתי להם – "זו האשליה רבת-השנים, שהטילים של החיזבאללה יחלידו, ושחיילי יוניפיל ישמרו על אזרחי ישראל. מדינת ישראל באמת פעלה לאור האשליה ההזויה הזו".
עכשיו, כשהקונספציה מוטלת לרגלינו מנופצת לרסיסים (ואתה יחד מנופצים, לדאבון הלב, רבים מידי מבני עמנו) – עכשיו הזמן לבחון באומץ את הצרכים הבטחוניים האמתיים שלנו: במערכות נשק ותחמושת (שאפו ענק לשר האוצר בצלאל על ההישג השבוע!), במערכות מודיעין ותכנון, במערכות חירום ולוגיסטיקה בחזית וגם בעורף (כן, פתאום גילינו גם את הצורך הבטחוני בעורף ועד כמה הנדרש רחוק מהקיים), ומתוך כל אלה גם במערכי כח אדם שחייבים להתייחס לכל השאר. אם כל זה יבדק ויוגדר באחריות בדיוני ועדת החוץ והבטחון של הכנסת, כחלק מהכנת חוק הגיוס – נוכל לעלות על דרך המלך ולייצר עבור מדינת ישראל קודם כל בטחון אמתי, ומתוך כך גם שותפות משמעותית יותר של כלל הציבורים במשימות הבטחון.
הועדה תצטרך לבחון באחריות גם את היקפי כח האדם שאינו משולב בעשיה הבטחונית, כולל רוב (!) מסיימי-שירות-סדיר, שכבר הוכשרו כלוחמים, אבל לא שובצו כלל למערך המילואים (שוב, מטעמים של "צבא קטן וחכם"), אלה שנפלטו ממערך המילואים בגיל צעיר, ואלה שבשלל דרכים מופנים מראש רק למערך-שאינו-לוחם, ויש לבחון ביושר מדוע. העול העצום המוטל בימים אלה ממש על המילואימניקים שלנו, שעוד לא הספיקו להתרגל לאזרחות וכבר נקראים לשוב ולעלות על מדים (ומי כמוני מכירה זאת מקרוב מאד) חייב להיות מחולק נכון יותר, אבל הפניית האצבע המאשימה כלפי הציבור החרדי בלבד – אינה מעידה על יושרה, אלא במקרה הטוב על קיבעון מחשבתי, ובמקרה הפחות-טוב על מוטיווציות אחרות לחלוטין. אין לי ספק שצריך וגם ניתן להביא לגיוס רחב בהרבה גם של ציבור חרדי, אבל צריך לעשות זאת באופן שוויוני. כן כן, שוויוני.
גם בנוגע לשוויון אני אופטימית מתמיד. עיינתי בדו"ח ועדת שקדי, שמינה שר הבטחון גלנט, ומצאתי בו – לראשונה! – הבנה עמוקה ביחס לשאלה: שוויון בגיוס – מהו? עד היום, היה בצה"ל תהליך הולך-ומעמיק של מחויבות לשוויון-הזדמנויות לנשים, אפילו על חשבון הורדת הרף המבצעי. בצד זה היה כמעט אפס-מאמץ לשוויון הזדמנויות לשומרי הלכה בכלל, שלא לדבר על חרדים. והנה, שינוי: דו"ח שקדי ממליץ בפירוש על "הגדרת תו-תקן לסביבת שירות התומכת את אורחות חייו של המשרת החרדי בצה"ל, והקפדה על מימושה בכל צה"ל" על "כתיבת פקודת מטכ"ל" בנושא ואפילו על "יוהל"ח" – "קצין בדרגת תת אלוף, חרדי, שיהיה היועץ לרמטכ"ל לפורום מטכ"ל בנושא חרדים". דו"ח שקדי מזכיר ביושר את המשמעות האדירה של התפקיד המקביל: "ההיכרות שלנו עם יחידת היוהל"ם בצה"ל לימדה אותנו עד כמה גוף כזה מאפשר דינמיקה אחרת, בתוך הצבא ומחוצה לו, כדי לקדם שוויון הזדמנויות מגדרי" – כותבים, בצדק, מחברי הדו"ח.
בעצם דו"ח שקדי הולך בעקבותיו של ראובן פינסקי, מנכ"ל השירות הלאומי-אזרחי, שהשכיל לבנות לציבור החרדי מסגרות-שירות שמאפשרות לתרום תרומה משמעותית ביותר למדינה, גם בתחומים בטחוניים תוך שמירה על אורח חיים חרדי מלא, ללא שום חשש מכפיה, זלזול, או השפעות לא-רצויות. למסגרות השירות שנבנו אצלנו מגיעים – בהסכמת רבניהם - בחורים חרדים שאינם "מהשוליים", מקבלים הכשרה לתפקידים שיסייעו להם גם להשתלב בשוק העבודה, ונותנים שירות שהוא יותר ממצוין. אנחנו נשמח להרחיב את המסגרות הללו, ועם זאת אין לי ספק שאם צה"ל יאמץ באמת את הכיוון הזה, שבו מתמקד עכשיו גם דו"ח שקדי – אנחנו בכיוון הנכון.
אני אופטימית גם בגלל הגישה התהליכית שעומדת בבסיסו של החוק שהוצבע בממשלה השבוע. למעשה, הצבענו בעד החלת "דין רציפות" על הצעת חוק שהוכנה ע"י מערכת הבטחון עצמה, והובאה לכנסת לקריאה ראשונה בני גנץ, בתפקידו כשר בטחון בכנסת הקודמת. לב-ליבה של ההצעה הוא הגישה התהליכית, שמבינה שאין "זבנג-וגמרנו", ושיש לייצר תהליך מדורג. לא רבולוציה אלא אבולוציה. למעשה דו"ח שקדי – גם הוא תוצר של מערכת הבטחון – הוא "רגל משלימה" לתובנה הזו, שגם הצבא חייב לעבור תהליך ולהיות ערוך באמת לקליטת הציבור החרדי מתוך כבוד מלא לאורחות-חייו.
אני אופטימית לגבי הסיכוי שחברי הכנסת מרוב הסיעות ישתפו פעולה בדיוני הועדה כדי לייצר חוק טוב ומועיל, וגם יצליחו בכך. ועם זאת, אני חוששת מאד. אני חוששת מאותם גורמים שהפכו את סוגיית גיוס החרדים לצה"ל לקרדום לחפור בו, לכלי להתנגח ולהרבות הסתה ושנאה, לדרך לסכסך בין ציבורים שונים במקום לבנות פתרון אמתי. לא גיוס הם מבקשים, ולא בטחון הם מנסים למצוא, אלא פירוק: פירוק של החברה, ופירוק של הממשלה, כמובן. ואני חוששת משופטי בג"צ, שמתנהלים כפיל בחנות חרסינה ואינם מהססים לזלזל בכנסת, במעמדה כריבון, ביכולותיה כמחוקקת, ובתפקיד שמוקנה לה – ולא להם – להוביל שינויים במדינה ובחברה. ואני חוששת גם מחברי כנסת שבשל שיקולים פוליטיים צרים יעדיפו סיסמאות מזויפות, על פני הזדמנות היסטורית להוביל מהלך אמיתי שיביא לנו גם בטחון וגם שותפות של ממש בין כל חלקי החברה.
את הפסוק הפותח של פרשתנו: "אם-בחוקותי תלכו ואת-מצוותי תשמרו ועשיתם אותם" מבאר רש"י כך: "אם בחוקותי תלכו" – "שתהיו עמלים בתורה", "ואת מצוותי תשמרו" – "הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים, כמו שנאמר: ולמדתם אותם, ושמרתם לעשותם". לי, ולכל מי שלמד בבתי המדרש של הציונות הדתית, אין ספק, שהשירות בצבא הגנה לישראל, הוא ממש בבחינת "ואת מצוותי תשמרו" – הזדמנות-פז לקיים את התורה, הזדמנות שדורות רבים של גלויות לא זכו לה, ואנחנו זוכים.
את ההזדמנות הזו מוטל עלינו לפתוח גם בפני ציבור גדול מאד, גדל והולך להבנתי, של חרדים, שנכון לעכשיו חוששים להיכנס בשעריה מתוך חשש לסיכון עולמם הרוחני. הגיעה העת לחולל את השינוי הנדרש, ולייצר שותפות-אמת מתוך כבוד והערכה לציבור הגדול הזה. יחד נתאמץ לייצר את ההזדמנות הזו, ויחד ננצח, בע"ה