בשבוע שעבר, זכיתי להיות שותף בהבאת שלושה חטופים חללים, מלב מחנה הפליטים של ג'בליה: מישל ניסנבאום, אוריון הרננדז, וחנן יבלונקה. סביב האירוע זכיתי לעשות טקס קצר ומרגש ממש על פתח הפיר בו הם היו מוסתרים.
מעל הכל חשוב לציין ולשבח את כל הכוחות שעשו את משימת הקודש מפקדת חטיבה 7 שניהלה הכל וגדוד 75 שלחם כבש ומצא את הפיר למנהרה, וכמובן כל הכוחות המיוחדים שנכנסו למנהרה ועבדו כתף אל כתף בהוצאת הגופות והבאתם לקבר ישראל. הייתי רוצה לתרום מעט להעברת החוויה ממה שהתרחש שם בלב ג'בליה. עם ישראל זכאי לדעת וצריך להיות שותף לרגעים הגדולים האלו.
לאחר שהוצאו הגופות, והעמסנו אותם על רכבי הניוד, רגע לפני היציאה חזרה לישראל, ממש ליד פיר המנהרה עצרנו הכל וערכנו טקס אשכבה. המח"ט דיבר, ולאחר מכן אמרתי את מזמור לאסף (תהלים פג), ואל מלא רחמים. לאחר מכן אמר קדיש חייל שפגשתי על פתח הבור שאחיו נהרג ב7.10. לאחר הקדיש הוספתי בקשת הסליחה כפי שנהוג לומר בבתי העלמין.
בקשת הסליחה הולכת איתי עוד מאיסוף הגופות בשבוע הראשון של המלחמה, והיה לי חשוב להגיד אותה כי היא נוגעת בלב החזרת הכבוד למתים ובעיני היא חלק מהרגע הבלתי נתפס הזה. הדגשתי לחיילים שלא מדובר חס וחלילה על בקשת סליחה כיוון שהם לא פעלו היטב, אלא בשל מורכבות הסיטואציה שבה אנו רואים את הגופות בבזיונן ורוצים להחזיר את כבוד האדם ואת ההבנה שהוא צלם אלוקים. הדגשתי לחיילים שהם עשו מעשה קודש שיש בו תערובת של צער ושמחה, חסד וסליחה.
לאחר האירוע הרהרתי על הבחירה במזמור פג, מחשבות שלדעתי קשורות גם לכל הבנת הסיטואציה. מזמור לאסף הוא המזמור שאומרים בדרך כלל בטקסי יום הזכרון, והלוויות של מי שנפל במערכה, ולכן הוא היה גם הראשון שקפץ לי לראש. המזמור מבטא באופן חזק מאוד את תחושת פרוץ המלחמה: "כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ: עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ: אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד: כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו עָלֶיךָ בְּרִית יִכְרֹתוּ: אָהֳלֵי אֱדוֹם וְיִשְׁמְעֵאלִים מוֹאָב וְהַגְרִים: גְּבָל וְעַמּוֹן וַעֲמָלֵק פְּלֶשֶׁת עִם יֹשְׁבֵי צוֹר..." עם זאת, לצד העיסוק בפריצת המלחמה והרצון להגיע לנצחון על אויבנו עד הקריאה "מַלֵּא פְנֵיהֶם קָלוֹן וִיבַקְשׁוּ שִׁמְךָ ה':" יש כאן משהו נוסף.
זהו רגע מרומם מתובל בשמחה ועצב מעורבים של שבר ותיקון, שבר של הסתר פנים מצד אחד ותעוזה ומסירות נפש של ערבות הדדית מהצד השני. בפעילות אחרת שעשינו בשבוע שעבר בל"ג בעומר (שלצערנו לא מצאנו בה בסוף גופות חטופים) דברתי עם הכוח על סיפור הבאת הרוגי בית"ר להקבר.
שנים חשבתי על עומק דברי הגמרא בתענית שמתארת סיטואציה קרובה מאוד למצב שהיינו: "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים... חמשה עשר באב מאי היא?.... רב מתנה אמר: יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה. ואמר רב מתנה: אותו יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב - שלא הסריחו, והמטיב - שנתנו לקבורה." לפי רב מתנה חגיגות השמחה של ט"ו באב, קשורות לכך שהצליחו לקבור את הרוגי ביתר כלומר הרוגי מרד בר כוכבא שהרומאים לא נתנו לקבור, בנוסף חז"ל תקנו תוספת לברכת המזון בגלל אותו מאורע.
באמירה "הטוב - שלא הסריחו" נראה שהכוונה היא שנשמר להם עדיין צלם אלוקים למרות שלא נתנו לקבור אותם. ואכן חלק מהמשימה שלנו הייתה להחזיר לחללים את הכבוד שנגזל מהם ולהביאם לקבורה.
"'המטיב' - שנתנו לקבורה", התבטא בכך שניתן למשפחות שלהם הכבוד ונסגר להם המעגל (במקרה של אחד מהחללים שמצאנו התגלה מה עלה בגורלו רק בזכות מציאת הגופה). ברור שיש הרבה עצב בלמצוא גופה, אבל יש כאן גם הרבה שמחה, שסוף סוף מתחיל תהליך של תיקון, שבו ההרס הבלתי נתפס של פרוץ המלחמה (זה המתאים לתיאור במזמור לאסף) מתחיל להיות מתוקן. שהמשפחות מקבלות וודאות המאפשרת להם להמשיך הלאה, ושהן יכולות לעבור לצעדים הבאים של האבל, גם אם ברגע זה מדובר בצעד קשה מאוד וכואב.
הטקס היה משמעותי גם לחיילים בשטח, והוא סייע להרים את הרוח ביחס לאירוע הגדול שהם היו שותפים לו, ולכנס אותם לדבר האמיתי שיש כאן. חשוב שהמשפחות ידעו שעשינו הכל בכבוד רב. חשוב שעם ישראל כולו ידע על המאמצים הבלתי נגמרים להגיע לחטופים. וחשוב שיספרו את סיפורה של החטיבה וצה"ל שנלחמים על כל בדל מידע של חטופים ואף אחד לא יכול לעמוד בפנינו. בתפילה שנזכה שכל החטופים החיים ישובו בשלום, ונמצא ונחלץ את כל החללים.
הכותב הוא רס"ן הרב אלעזר גולדשטיין, רב ב' חטיבה 7 במילואים ור"מ בישיבת עתניאל