אסתר אבירם, מורה ואם לחמישה ששניים מילדיה מגוייסים למערכה בדרום ובצפון, חברת פורום 'אמהות הלוחמים', מתארחת באולפן ערוץ 7 ומספרת על פעילות הפורום הדורש רוח אחרת בשדה הקרב.
אבירם מספרת על ההפתעה שתפסה גם אותה, כמו את כל עם ישראל, בבוקר שמחת תורה, כאשר בנה חזר ממשמרת לילה וסיפר לה על קשישות על קלנועיות שמחבלים לוקחים אותן. בעיניה הדבר היה נשמע כמו דמיונות, אך משראתה תמונה הבינה שיש משהו, אם כי ממדי האירוע היו רחוקים מלהיות מובנים והיא ניסתה להדחיק את הדברים.
"הלכנו לבית הכנסת ועשינו הקפות למרות שהבנו שנכון להפחית בשמחה ולחזור הביתה. כשחזרנו הביתה הוא אמר להתכונן לזה שכנראה יגייסו אות", היא מספרת. ברקע כבר החלו להישמע אזעקות ובשעה שלוש חיפשו במחסן את המדים בעוד המשפחה כולה בבגדי חג. המעבר בין בגדי החג למדי המלחמה צרובה בה עמוקות.
על ארגון אמהות הלוחמים אליו הצטרפה מספרת אסתר ומציינת כי עוד כשבנה היה בשירות סדיר חשה שישנם דברים שאינם מתקבלים על ההיגיון בהתנהלות הצבא. בין השאר היא מזכירה את הוראות הפתיחה באש, תחושה ששיקולים זרים מניעים את מקבלי ההחלטות שבעיניהם חיי החיילים אינם במדרגה הראשונה של החשיבות. מאוחר יותר התברר לה שהיא אינה לבד בתחושותיה. לתחושות הללו שותפות אלפי נשים ואמהות ברחבי הארץ, וכאשר מגיעה מלחמה התחושות הללו הולכות ומתחדדות.
"הרגשתי בימים הראשונים של הכניסה הקרקעית שאני שומעת הרבה סיפורים, בעיקר מעזה, מהילדים, מהלוחמים והמפקדים על התחשבות באוכלוסיה האזרחית, בחשש מפגיה בילדים עזתים ועוד שיקולים שתכליתם שמירה על חיי העזתים לפני השמירה על חיי החיילים שלנו. זה הקפיץ אותי ברמה שהשפיעה לי על הבריאות", היא אומרת ומציינת כי אמהות רבות חשו בדיוק כך וכאשר הילדים החלו לצאת מהרצועה עם סיפורים דומים, על אף שברור לכל שהאוכלוסייה האזרחית בעזה אינה אלא משתפת פעולה עם המחבלים, על אף ממצאים שמלמדים שמיטות של תינוקות שימוש כמחסני אמל"ח וכפירי מנהרות.
בנה שלה לוחם בגבול הצפון. לפני מספר ימים נאבקה אסתר כדי להיכנס לדיון ועדת החוץ והביטחון של הכנסת לאחר שיחה שהייתה לה עם בנה, איש צעיר בן 25, שישב על הספה בעצבות וסיפר לה כי הוא וחבריו חשים כברווזים במטווח. לדבריה, כאשר אמרה זאת בועדת החוץ והביטחון של הכנסת היא הייתה זקוקה לכוחות מיוחדים כדי שלא לעזוב את המקום לנוכח רחשי הבוז ששמעה מהנוכחים באולם.
את דבריה כתבה וביקשה מאחת מחברות הכנסת להעביר לצמרת הצבא, והמענה שהגיע לדברים היה שמדובר באם פגועה, בורה ובעלת מגמות זרות בדבריה. דברים שפגעו בה ברמה האישית. כעת היא מתקשה להבין איך היא, הבורה, לא הייתה בורה כדי להכשיר את בנה עד לגיוסו לצה"ל. בדברים שהביאה בפני חברי הכנסת ציטטה אנשי ביטחון המתריעים מהתארגנות אנשי החיזבאללה, המעקבים שלהם אחרי חיילינו ומספרים על היכולת הצה"לית לבלום גם את הכתב"מים.
תחושתם של 120 אלף לוחמים בגבול הצפון היא שהם מבוזבזים ולא מנוצלים על מנת להביא את הניצחון שלשמו יצאו למערכה, היא קובעת. כמורה לחינוך מיוחד היא שומעת מתלמיד שהגיע משלומי על התחושות הקשות של ילד אחד מיני רבים המתאר את הרצון לשוב הביתה, את הגעגועים למשפחה ולחיי השגרה ומבינה עד כמה המציאות בלתי נתפסת.
"העורף מוכן לתת את כל המעטפת. אנשי המילואים נותנים קרדיט לממשלה בדרך לניצחון, אבל ההנהגה הצבאית והממשלה צריכים להתעשת. התחושה היא שיש נתק בין הרוח של העם והלוחמים הנהדרים שלנו והמשפחות שלהם לבין המובילים את תפיסת הקונספציה", אומרת אסתר.
את דבריה חותמת אסתר בציטוט דבריו של גלעד אך המספר כי הוא והחיילים שאתו חוזרים כבר ארבע פעמים לאותה נקודה ברצועת עזה, נקודה שבה נפלו חבריהם, והדברים מלמדים על התנהלות לקויה בשדה המערכה. "אנחנו בונים כאן דור חדש, דור עם גאווה וחוסן עבורנו ועבור הדורות הבאים, ובעזרת ה' נמשיך עם הרוח הטובה של העם הזה", היא אומרת בתקווה לרוח אחרת של הובלה, רוח של גאווה לאומית ולא רוח של 'ונהי בעינינו כחגבים'.