קרינה אנגלברט מקיבוץ ניר עוז חזרה עם בנותיה מהשבי בעזה. עכשיו היא יושבת במשרד שלה, באגודת "משקי הנגב", ועוזרת להחזיר לחיים את החקלאות בעוטף.
"זו תמונת ניצחון", היא אומרת על החזרה שלה לעבודה. על המחשב שמולה יש סטיקר: "פה לא מקטרים".
זו סצינת הפתיחה של הסרט "החיטה צומחת שוב - משקי הנגב". לכאורה זה רק סרט תדמית ל"משקי הנגב", לא משהו שמיועד לקהל הרחב. בפועל, הוא התחיל לרוץ בקבוצות ווטסאפ רבות השבוע, בגלל שזה תיעוד מרגש וחשוב של נחישות ואופטימיות.
יומיים אחרי שמחת תורה, סביב מיטתו של אבידע בכר, מנהל החקלאות של בארי שאושפז בסורוקה, התקיימה ישיבת חירום. אבידע איבד את אשתו ואת בנו בשמחת תורה, וגם את רגלו. כשלא היה מקום בחדר, אבידע הציע שיישבו במקום של ה"אין רגל" שלו, שנכרתה. הדיון היה דחוף: האם רוכשים עכשיו זרעים של תפוחי אדמה במיליוני שקלים מהולנד? האם יהיה מי שיזרע ויקצור? ההחלטה הייתה: כן. וכך שליש מתפוחי האדמה של ישראל השנה נזרעו. אבידע בעצמו, עם הקביים, מצולם בסרט כשהוא מגיע לקטוף אותם.
כל כך הרבה חקלאים נרצחו או נחטפו. ועכשיו כל כך הרבה חברים שלהם מתייצבים מול המצלמה ומספרים כיצד המשיכו את מפעל החיים הזה. הם חקלאים קשוחים, רק פה ושם מנסים להסתיר את הדמעות. מתארים בקול רועד איך האסמים עלו באש והתבואה נהרסה, אבל גם איך אלפי מתנדבים התייצבו לעזור. מספרים כמה סמלי מה שקורה כעת בטבע, ויקרה גם בנפש: הזרעים שנרקבים ואז צומחים, הירוק שמכסה את השחור. "יכולנו לבקש פיצויים במקום לעבוד, אבל זו לא הרוח שלנו", הם אומרים.
"יש אדם אחד שהבין בצורה פנטסטית את חשיבות החקלאות. קוראים לו יחיא סינוואר", אומר אורן ברנע מחמ"ל משקי הנגב. אבל עכשיו גם אנחנו הבנו. הם כולם אומרים: עד התלם האחרון. עוד דונם ועוד עז, חוזרת הסיסמה הישנה.
"אנחנו זורעים ובוכים", מספר אחד מהם, מתכתב עם הפסוק בספר תהילים "הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה - בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ". וחקלאי מעלומים מתאר עוד תמונת ניצחון קטנה: "החקלאות היא המנוע ששואב את כל הקהילה בחזרה לפה. זה הריפוי שלנו. כששלחנו למפונים שלנו במלון בנתניה הודעה מהקיבוץ, שחזרנו לחלוב את הפרות, הם התחילו לרקוד בלובי".