קרוב היום שבו נצא לרחובות

אתמול ישבתי ליד הקבר של הבן שלי בהר הרצל והאזנתי בדמעות להספדים בשלוש לוויות: אלון ויס, יקיר לוי, שלום מנחם.

היה קשה. היה מפעים. היה כואב. היה מלא תקווה. ובאותו זמן, ביקום מקביל, המשיכה המלחמה.

ואני לא מתכוון למלחמה הצודקת ברפיח, אני מתכוון למלחמה הארורה נושאת הקורבנות, ביניהם של בני יהונתן, מלחמת הפירוד והשיסוי של מנהיגנו.

כי פער אדיר קיים בין נטע אשתו של אלון שנאבקת עם דמעותיה ובקול סדוק מתחננת לאחדות בהנהגה ובעם, ובין חברי כנסת המשמיצים אלו את אלו, המוצאים זמן לחוקק חוקים מפלגים בעת מלחמה, והחטא החמור מכולם, אינם מצטרפים לממשלת אחדות ואף פורשים ממנה.

במקום שאין אנשים, אנחנו ואתם נהיה שם, כדי להוביל מהלך של ממשלת אחדות רחבה ומיידית.

ממשלת אחדות רחבה בעת הזאת תשיג ארבע מטרות:

א. עם - תיצור אחדות בציבור הישראלי. כיוון שכל אדם מיוצג בהנהגה.

ב. צבא - תעמיק את תחושת השליחות והאמון בקרב חיילנו שיקבלו פקודות מנציגי כל העם.

ג ידידים - מעצמות ידידות יתקשו לחלוק על ההסכמה הרחבה שבהחלטות הנוגעות למלחמה ולשחרור החטופים.

ד. אויבים - אויב יירתע מפני העוצמה שבעם מאוחד ומגובש. ממש כשם שלא נרתע מהעם שהיינו לפני השבעה באוקטובר.

זהו המתווה שאותו נדרוש ממנהיגנו. הסכמה על עסקה בין קואליציה לאופוזיציה הכוללת שני מרכיבים:

1. ממשלת חירום מיידית שבה כולם חברים - כולל חלוקה מחדש של תיקי שרים עם ייצוג שווה בקבינט המלחמה.

2. הסכמה על מועד בחירות לפני התאריך הנקוב בחוק (סדר גודל של כשנה עד הבחירות).

רק מתווה כזה יש בו רווח של שני הצדדים. רק מתווה כזה יש בו ויתור הדדי של שני הצדדים. רק מתווה כזה יעשה שלום בינינו.

אתמול כששמעתי את ההספדים, כשראיתי את הבוכים, ששמעתי את שברון הלב, נשבעתי שוב על קברך בני: לא אנוח ולא אשקוט עד שתושג ממשלת אחדות.

זוהי המורשת שלך, זוהי המורשת של כולנו. החיים והמתים. הצטרפו אלינו. יחד נאחד - ואז ורק אז - ננצח.