זה סיפור בלתי נתפס על האופן שבו אפשר לתחמן את מערכות ההגירה והאכיפה של ישראל כדי להיכנס למדינת ישראל גם בלי לעמוד בקריטריונים, ועל הדרך שבה אפשר להשתמש בשירותי הגיור הרפורמיים ולהפוך ליהודי ולזכאי "חוק השבות" בלי לדעת כמעט כלום על יהדות.
זה סיפור שנפרס כבר על פני שלושה עשורים, כשהסוף המשפטי שלו לא ידוע. זה סיפור קטן שממחיש את הכרסום המתמשך בשערים העייפים והמותשים של מדינת ישראל.
השופט ארנון דראל מבית המשפט המחוזי בירושלים דחה עתירה של אזרחית רומניה לקבלת אזרחות על פי חוק השבות, לאחר שהתגיירה בישראל במסגרת בית דין רפורמי.
רשות האוכלוסין ובעקבותיה בית המשפט לא האמינו לעותרת שהתגיירה בלב שלם, וקבעו כי היא ניצלה תהליך של גיור אינסטנט כדי לקבל אזרחות. כאשר צוללים לפרטים, נראה שהסיפור פה הרבה יותר גדול מהעניין האישי של יוליאנה, אותה אזרחית רומניה.
יוליאנה נכנסה לישראל עוד בינואר 1992, אלא שהיא נשארה אצלנו שלא כדין. לאחר שיצאה לבסוף, היא חזרה הנה עם אשרת עובד זר בתחום הסיעוד שתוקפה שלוש שנים, אלא שהיא נותרה בניגוד למותר עוד 9 שנים. חודש לאחר שנתפסה ונעצרה ביולי 2009, היא פתחה בהליכי קבלת מעמד בישראל מכוח טענה לחיים משותפים עם אזרח ישראלי, אלא שהבקשה נדחתה על הסף בהיעדר מסמכים כלשהם. בספטמבר היא יצאה מהארץ, והפלא ופלא - באוקטובר היא כבר התחתנה עם בן הזוג המדובר בחתונה אזרחית ברומניה, והחלה שוב בתהליך קבלת מעמד בישראל.
יוליאנה קיבלה רישיון ארעי שהוארך מדי שנה, כשהיא מתארת כיצד היא סועדת את בן זוגה ומטפלת בו, אולם במרץ 2017 הלך בן הזוג לבית עולמו, ומשכך הופסק ההליך המדורג. זמן קצר לאחר פטירתו היא הגישה בקשה לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים.
במהלך הריאיון שנערך לה במשרד הפנים ציינה יוליאנה שעברה תהליך של גיור, ושהיא רוצה להמשיך לגור בישראל. לדבריה: "אני רוצה להישאר פה בישראל. אני קשורה למדינת ישראל. הלכתי עם בן הזוג לגיור, אבל בגלל שהוא שתיין והוא לא דתי, הם לא הסכימו שנעשה גיור לחומרה. אבל עשיתי מבחן עם 4 רבנים, מתוך 24 שאלות ידעתי לענות על 21 שאלות, עשיתי גיור רפורמי".
משרד הפנים לא השתכנע מנימוקיה, והחליט לדחות את בקשתה, אלא שאז התברר כי היא עברה הליך גיור ואף קיבלה תעודת גיור רשמית של ממר"ם עוד ב־2014. אני לא מדבר על יחידת המחשוב הצה"לית… אלא על מועצת הרבנים המתקדמים בישראל, שהוא גוף של התנועה הרפורמית.
על יסוד תעודת הגיור, ונוכח פסיקת בית המשפט העליון המחייבת את המדינה להכיר בגיורים הללו, המדינה רשמה את יוליאנה הנוצרית כיהודייה בפרטי הדת והלאום במרשם האוכלוסין.
בנובמבר 2021 נערך לה שוב ריאיון במשרד הפנים. לפני שנמשיך בסיפור, שימו לב כמה זמן נמשכו כל התהליכים הללו. היא נכנסה לישראל עוד ב־1992, והביורוקרטיה בעניינה נמשכה יותר משלושה עשורים. אדם יכול לחיות בישראל עשרות שנים שלא כחוק, תוך שהוא מתיש את כל המערכת, בתקווה שעד אז הפריץ ימות או שהוא עצמו ימות זקן ושבע ימים.
ואמרו אמן
נחזור לסיפור. בריאיון שנערך ליוליאנה ברשות האוכלוסין, היא נשאלה למה החליטה להתגייר. ובכן, התשובה היא… "כי אני חיה פה". למען קוראינו שטרם התעייפו, כאן מגיע הטוויסט המדהים. לצורך הכרה בגיור כעילה לקבלת אזרחות, יש צורך בשלושה תצהירים.
א. תצהיר מפורט מהרב המכין לגיור על הליך הלימודים והגיור;
ב. תצהיר מפורט מבית הדין המגייר המתייחס להליך הלימודים והגיור;
ג. תצהיר מפורט ועדכני על השתייכותה לקהילה יהודית בישראל לאחר הגיור.
הרבה המגיירת גליה סדן, המכהנת כ"אם בית דין לגיור", לא זכרה את המקרה הספציפי של יוליאנה. אי אפשר להאשים אותה, כי לדבריה "בכל זמן נתון יש כ־70 תלמידים המשתתפים בשיעורים", בשלוש כיתות (עברית, אנגלית וספרדית).
סדן בדקה את הניירת, וכתבה כך בתצהירה: "לאחר עיון בתיקי הגיור הנמצאים ברשותי, אני מאשרת שהכרתי את הגברת יוליאנה בקהילת בית דניאל בחודש אוקטובר 2012, ולאחר עריכת ריאיון המלצתי שהיא תתקבל כמועמדת לגיור וקיבלתי אותה לקורס הגיור לדוברי עברית".
אנא, זכרו את הפרט הזה של קורס הגיור לדוברי עברית.
נמשיך בתצהיר: "לפי הרישומים שלי, היא למדה לקראת הגיור תקופה של כשנה, והיא השתתפה בתפילות בשבתות ובחגים בקהילה הרפורמית". לדבריה, "בתום כשנה של לימודים, וכאשר התרשמתי שיוליאנה מוכנה להתגייר, המלצתי שתופיע בפני בית הדין של ממר"ם. לאחר שבית הדין התרשם מעומק ידיעותיה ונכונות רצונה להתגייר, אכן קיבל אותה כגרת צדק, ולאחר טבילה - הנפיק לה תעודת גיור".
אלא שהסיפור שסיפרה יוליאנה עצמה שונה למדי. הנה ציטוט של דבריה בריאיון שנערך לה במשרד הפנים.
היא נשאלה כך: "מתי התחלת ללמוד את הליך הגיור? באיזו שפה הוא התנהל? אילו ספרים נתנו לך לקרוא?"
"בשנת 2011 או 2012, ההליך הזה נמשך שנה וחצי. דיברו שם בשפה העברית, ואני כותבת במחברת איך שאני שמעתי בלטינית, וכתבתי את האותיות באנגלית לפי מה ששמעתי".
כלומר הרבה גליה סדן נתנה לה להשתתף בקורס לדוברי עברית, בעוד שהיא בכלל לא מדברת עברית. סדן מציינת שהיא התרשמה שיוליאנה מוכנה כבר לגיור, ובית הדין הרפורמי התרשם מעומק ידיעותיה - בעוד שהיא השתתפה בקורס בשפה שהיא בכלל לא מבינה.
חכו. זה ממשיך. בריאיון שבו ושאלו את יוליאנה אילו ספרים היא למדה במסגרת הליך הגיור. "אני לא קראתי כי אני לא יודעת עברית, אז רק שמעתי".
טוב, תגידו שאולי הייתה פה פאדיחה ענקית בעניין האישי של יוליאנה. ובכן, יוליאנה עצמה סיפרה שהיא לא הייתה חריגה בנוף. היא נשאלה "אבל לא מבקשים שם שתקראו ספרים?".
תשובתה שומטת לסת: "לא ביקשו, היו שם עוד שלא ידעו לקרוא". נוכח העובדה שהלימוד "המעמיק" בקורס לא כלל שום לימוד מתוך הכתב, במשרד הפנים ניסו להבין מה בכלל הלך שם.
- "אז היה רק לימוד בעל פה?"
- "היה בעל פה, והיה בימי שישי בבית כנסת".
- "מה הייתם עושים שם?"
- "מתפללים, שומעים סיפורי תנ"ך שמדברים, מביאים לראות תמונות".
נפלא. הליך גיור של שמיעת סיפורים והסתכלות על תמונות. אין ספק שבית הדין התרשם מעומק ידיעותיה התורניות. אבל רגע, רגע, אתם בטח שואלים את עצמכם איך היא בכלל התפללה אם היא לא יודעת לקרוא. אולי התפילה פשוט הייתה באנגלית? ובכן, לא.
זו הייתה תשובתה לשאלה איך הם מתפללים אם הם לא יודעים לקרוא: "אני מסתכלת רק, אומרת אמן מתי שאומרים".
נפלא. עובדת זרה שנשארה בישראל במשך שנים שלא כחוק, מתחתנת עם בעל שתיין ולא דתי, סועדת אותו, מחליטה שהיא רוצה להתגייר ולומדת במסלול גיור רפורמי בשפה שהיא לא מבינה, מסתכלת על תמונות, אומרת אמן מתי שאומרים - ומקבלת אישור של מרשם האוכלוסין שהיא יהודייה.
היא שוב נשאלה: "למה למעשה את רוצה להיות חלק מהדת היהודית? זה לא משהו פשוט, הרבה איסורים וחוקים, למה לך?".
היא השיבה: "כי כשאני מוזמנת למשפחות, אסור לעשות מה שאסור ואני אוהבת".
מה יש לומר? יותר גרת צדק מזה ונשתגע. היא נשאלת שוב את השאלה נוכח העובדה שתשובתה בלתי מובנת בעליל, והיא משיבה כך: "כי אני חיה פה בישראל עם יהודים". אבל בישראל יש אנשים מכלל הדתות, מה יוליאנה עונה על כך?
"צריך להיות רק בן אדם, מה שאני יודעת, ואני אוהבת את ישראל, זה מה שאני יודעת".
משרד הפנים לא השתכנע מהסיפור הזה, וקבע בהחלטתו: "לא שוכנענו מכנות הגיור, והוחלט כי לא נמצא מקום לאשר את בקשתה למתן מעמד עולה. כמו כן, שהתה באופן בלתי חוקי 9 שנים. בנסיבות אלה קיים חשש כי הליך הגיור אינו כנה ומשמש לקבלת מעמד בישראל ולא על מנת להסתפח לעם היהודי בישראל...".
ההליכים המשיכו עוד ועוד. הוגש גם ערר על ההחלטה, ונקבע כי יוליאנה "אינה בקיאה ביהדות, ומשכך נראה כי מטרת הגיור נועדה רק על מנת לשרת את האינטרס של קבלת מעמד בישראל וכלל לא על מנת להשתייך לעם היהודי… מעברה ונסיבות חייה בישראל מתקבלת התמונה כי עושה ככל שביכולתה על מנת להכשיר שהותה בישראל".
עתירה שהוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים נדחתה לאחרונה, תוך שהשופט אמנון דראל מאמץ את עמדת משרד הפנים המפקפק בכנות הגיור של העותרת ובמניעים העומדים מאחוריו.
סאטירה על נייר מכתבים רשמי
משרד הפנים וגם השופט דראל התייחסו רק להתנהלותה של יוליאנה. אבל האמת היא שהסיפור הוא לא אותה עובדת הניקיון והסיעוד יוליאנה אלא בית הדין הרפורמי, שהתברר שהעניק תעודת גיור לאדם ששהה בישראל שנים שלא כחוק; ש"אם בית הדין" הפנתה אותה לקורס לדוברי השפה העברית, אף שהאישה כלל לא דוברת עברית; שהקורס לא כלל קריאה כלשהי, כי תלמידי הליך הגיור לא בהכרח יודעים לקרוא בעברית; שבית הדין מעיד על עומק הידיעות של הגיורת לאחר שבעיקר הסתכלה על תמונות ואמרה "אמן" איפה שכולם אומרים, ושבעצמה אמרה שהיא רוצה להיות יהודייה רק כי היא חיה פה.
תחשבו כמה משאבים נאלצה המדינה להשקיע במשך שנים כה רבות כדי לעקוב אחרי ניסיונותיה הבלתי פוסקים של אזרחית רומניה לקבל מעמד בישראל, ותבינו כמה מדיניות ההגירה של מדינת ישראל סורסה והפכה לפארסה, במידה רבה מאוד באדיבות בג"ץ.
תחשבו כמה אנשים כאלה, שידעו לענות תשובות ממש טיפה יותר חכמות מיוליאנה (או שסתם התמזל מזלם שהעתירה שלהם נדונה אצל השופטת מיכל אגמון גונן בתל אביב ולא בבית המשפט המחוזי בירושלים), כן הצליחו לקבל את מבוקשם, בין בדרך של גיור ובין בדרך של נישואים פיקטיביים, ושלל תרגילים שהפכו את שערי ישראל לפתוחים לרווחה.
ומה לגבי יוליאנה? השופט דראל הורה לה לצאת מן הארץ עד תחילת יוני, אך היא הגישה ערעור לבית המשפט העליון. השופטת רות רונן החליטה להוציא צו עיכוב ביצוע לפסק הדין, עד להכרעה בערעור, אשר אין דרך לדעת כמה זמן תימשך הסחבת.
השופטים רות רונן, דפנה ברק ארז ועוזי פוגלמן יכולים בקלות להפוך את פסק הדין על הראש של רשות האוכלוסין ומדיניות ההגירה של ישראל, וכבר היו דברים מעולם.
כך או כך, סיפור של שהייה בלתי חוקית עוד מ־1992 טרם הגיע לסיומו ב־2024. ככה לא בונים חומה. הסיפור טרם הגיע לסיומו לא רק בגלל הערעור וצו עיכוב הביצוע, אלא בגלל פסק הדין עצמו של בית המשפט המחוזי.
כך מסתיים פסק הדין: "כאן המקום להבהיר כי קביעה זו יפה לשעתה, ואם יעלה בידי העותרת, לאחר שתחזור לארץ המוצא או תתגורר במקום אחר, להצביע על קשר עמוק ואמיתי ליהדות – תוכל לפנות למשיבה, וזו תבחן את הדברים מחדש".
מקצה השיפורים שהחל ב־1992 לא נגמר גם ב־2024. יוליאנה תוכל להמשיך לנסות את מזלה. להתאמן קצת יותר בבית, לדקלם מושגים ביהדות, להכין תשובות טובות מראש, ואז רשות האוכלוסין תחויב לבחון את הדברים מחדש, כאילו לא חלפו 32 שנות טריקים ושטיקים. איך אפשר לנהל ככה מדיניות הגירה? לעיתים נראה שהסאטירה הישראלית נכתבת על נייר מכתבים רשמי של הרשות השופטת.
לתגובות: [email protected]
***