
אחת התמורות הפוליטיות הדרמטיות שחולל טבח הושענא רבה למגינת ליבם של הערבים, ושמתחזקת באופן מובהק, על אף שחלפו למעלה משמונה חודשים מאז הטבח, היא העליה המתמשכת בהתנגדות ציבורית חסרת תקדים בהיקפה להקמת מדינה 'פלסטינית' בכל מתכונת שהיא, לרבות תמורת הסכם נורמליזציה עם סעודיה.
הסקר האחרון שבחן את עמדת הציבור בסוגיית הליבה המרכזית של הסכסוך, הקמת מדינה 'פלסטינית', התפרסם מטעם המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומראה כי בעוד שלפני המלחמה שיעור המתנגדים על 69%, הרי ששיעור ההתנגדות היום עומד על 79%. ולא! נורמליזציה עם סעודיה לא משפרת את המצב. עדיין 64% מן הציבור מתנגד.
התנגדות ציבורית גורפת להקמת מדינה פלסטינית, בפרט בנסיבות היסטוריות של פשעים רצחניים מן הגרועים בתולדות עמנו, היא בבחינת חלום של כל מנהיג. התנגדות כה גורפת משמשת הצדקה מוסרית ופוליטית להנהגה בזירה הפוליטית ומסייעת בהדיפת לחצים מדיניים מצד העולם.
לא ברור אם כך, מדוע בראיון החשוב שהעניק ראש הממשלה ביום ראשון לערוץ 14 השיב לשאלת היתכנות חידוש ההתיישבות בעזה כי זה לא ריאלי. תוך פחות מיממה הציע שר האוצר תשובה חלופית לזו של נתניהו, כזו המתיישבת עם תנועת הנפש הציבורית הבריאה המתנגדת להקמת מדינה פלסטינית.
גם אם נצא מתוך נקודת הנחה שראש הממשלה ביקש להימנע מעימות נוסף עם האמריקנים, בפרט לקראת הופעתו הצפויה בקונגרס בעוד כחודש, ראוי להעניק לה את המשקל הראוי לה בשיח התקשורתי. ידע הנשיא האמריקני הפורש מה באמת חושב העם בישראל בסוגיות ליבה הנוגעות לעתידו וקיומו, וששום איומים וסנקציות לא יסתמו כאן פיות ולא יפריעו לדמוקרטיה היהודית להתגשם, כך או אחרת. במוקדם או במאוחר.
בכל מקרה, מדובר בשאלה ישנה שגבולותיה רחבים יותר וחלים אף על חבלי יו"ש ששחררנו במלחמת ששת הימים. מאז, לא החמיצה ההנהגה המדינית שלנו אף הזדמנות להחמיץ החלת ריבונות על חבלי יו"ש ועזה. על אף שהערבים 'העניקו' לנו, אינספור הזדמנויות מאז, במתקפות טרור רצחניות ומיתות משונות, להענישם בגביית תגי מחיר טריטוריאליים. ההחמצה הגדולה מכולן מזוהה כמובן עם הניצחון במלחמת ששת הימים והסיפור הבא ממחיש את הפער בין ההזדמנות ובין ההחמצה:
בן גוריון, שבעת ההיערכות למלחמה היה מוחלש פוליטית ורחוק מהגה השלטון, שהה ספון בביתו בת"א, התנגד נחרצות למלחמה, וסירב בתוקף לחזק את רוחם של רבין ודיין, הרמטכ"ל ושר הבטחון, בהתאמה, שבאו אליו לקבל את ברכתו. דיין כתב ביומנו אז: במלחמה זו עליי לסמוך על כנפיי שלי. זה היה בן גוריון אחר מבן גוריון של תש"ח. על הגה הממשלה ישב לוי אשכול המעודן, המהוסס משהו, שקיצר את רוחה של צמרת ההנהגה הביטחונית שהייתה נחושה לצאת למלחמה הכפויה. ואכן, עקשנותה השתלמה ואשכול נתן את הסכמתו.
ב-5 ביוני בשעה 07:14 פתח צה"ל בתקיפת בסיסי התעופה בלב מצרים ומסלולי הטיסה נכתשו עד דק. במערכה צבאית נחושה ומזהירה, שהיום רק נוכל להתגעגע למטכ"ל שמסוגל לה, שריוני צה"ל פרצו לתוככי סיני, רצועת עזה, מזרח ירושלים ויו"ש, שחררו אותם, ומוטטו את המערך הצבאי הסורי בגולן.
בן-גוריון שעקב אחרי מהלכי המלחמה מביתו, עמד על המציאות החדשה המתעצבת לנגד עיניו והרהר מחדש באזהרותיו לרבין ודיין, ותהה איפה טעה. הוא הבין שלמרות חששותיו, קם בישראל דור חדש של מנהיגים. דור של ניצחון!! אלא שבדיעבד התברר כי היה זה דור ניצחון קצר מועד, שבדקה התשעים קיבל רגליים קרות והחמיץ את השעה ההיסטורית. דיין לא אהב את 'הוותיקן הזה' על הר הבית והעיר העתיקה, וההנהגה המדינית ויתרה על סיפוח הנכסים ההיסטוריים והחליטה לשמור על חבלי הארץ ההיסטוריים ששוחררו כקלף מיקוח מדיני עתידי.
על אף ששכלנו קרוב לאלף הרוגים במלחמת ששת הימים, ולמעלה מ- 2500 חיילינו נפצעו ו-15 נשבו, התהלך עם ישראל בימים שאחרי המלחמה ספוג בתחושת ניצחון עילאית מתוך הכרה שתוצאות המלחמה עשו צדק היסטורי. עוד טרם שוך הקרבות פרסם חיים חפר בידיעות אחרונות תיאור מפגש דמיוני בין המצביא יצחק רבין ובין המצביא דוד המלך.
כותרת המפגש הייתה: היינו כחולמים. במפגש מכריז רבין כי לא אנחנו לבדנו שחררנו את ההר / לא אנחנו לבדנו עשינו את הנס ... כי אִתם צעדה / חטיבה שלמה של לוחמי מצדה / ואנשי בר-כוכבא הגיבורים והאמיצים / נלחמו לצידם בקשתות ובחיצים / וליד אלה שמענו היטב את הצעדים / של כל הנרצחים והטבוחים והשדודים / של כל אלה שמתו מכיוון שהם יהודים / ולידם צעדו כהולכים בסך / כל עולי הגרדום ולוחמי תש"ח / כל חללי הלח"י והאצ"ל והפלמ"ח / "ויבנה בית-המקדש במהרה בימינו / ונפרוץ את החומה ולא פסקנו מלכת / כי השיר הזה בלבנו כמו אש מלחכת.
ודוד המלך משיב לרמטכ"ל ששת הימים: זה נכון: אך עליך הטיל הגורל / להיות שליחם של כל החלומות והתפילות / של כל הבקשות הכי נעלות / ואתה עשית זאת עם הטוב שבחילות / ב"מלחמת בני אור" כמו שכתוב במגילות...'
היו אמנם מתי מעט שתבעו להחזיר את חבלי הארץ ששוחררו תמורת שלום אך הרוב השיב להם: אין למי להחזיר! העם השתוקק למפגש המחודש עם דוד המלך, לוחמי מצדה ואנשי בר כוכבא.
הניצחון חולל מהפך בתודעת ההרתעה של האויב הערבי שמצידו סירב להשלים עד היום עם הניצחון ואף לא הפסיק לחלום להשמיד אותנו. עם זאת, חלפו מאז למעלה מחמישים שנה, חמש מלחמות, שתי אינתיפאדות או יותר, חמישה מבצעים, ועידת חרטום אחת, וארבעה עשר ראשי ממשלה. ועד היום, עדיין לא קם ראש הממשלה שהעז לקרוא בגלוי תיגר על לחץ התשוקה הבינלאומית להקים מדינה פלסטינית ביו"ש ושנכון לשמש 'שליחם של כל החלומות והתפילות ולהשיב גזלה בת אלפיים שנה לידי בעליה החוקיים. ראשי ממשלות ישראל לא העזו ללחוש את המילה 'ריבונות בקול רם. לא לאוזני האומות ולא לאזני עצמם.
לזכותו של נתניהו ייאמר כי במשך קרוב לשני עשורים, אמנם הצליח לבלום, תוך אינספור תמרונים ותרגילים פוליטיים ומדיניים, הקמת מדינה פלסטינית. אך טבח בסדר גודל תנ"כי כמו שחווינו בהושענא רבה שמתורגם להתנגדות ציבורית גורפת להקמת מדינה פלסטינית, הוא שעת כושר ומשאב פוליטי המחייבים מעבר מתודעה של בלימה לתודעה של הכרעה מדינית, ומעבר לעשייתן באמצעות החלת ריבונות מדינית בעזה וביהודה ושומרון. נתניהו שניחן בתודעה היסטורית עמוקה שגיבשה את תודעת שליחותו כמנהיג האומה לכוד בדפוסים של קודמיו וכמוהם, ממשיך, כקודמיו, להחמיץ את גודל השעה.
משום כך, הצהרתו הבהירה של יו"ר סיעת הציונות הדתית, בצלאל סמוטריץ' אתמול כי נחיל ריבונות על יהודה ושומרון... בקביעת עובדות ובהמשך גם בחקיקה בצורה רשמית, מבשרת שינוי בדפוסי ההחמצות ההיסטוריות של ההנהגה, ולכן גם התקבלה בקריאות שמחה בקרב המחנה הלאומי.
הכרזתו של שר האוצר בגלוי, קבל עם וקבל ניו יורק טיימס, אל מול המצלמות, הייתה תשובה חלופית הולמת ראויה לתשובתו של נתניהו. עיקר כוחה של ההצהרה בהיותה מהלך חלוצי היסטורי נועז של שר בכיר בממשלת ישראל, לראשונה מאז ניצחון מלחמת ששת הימים. מהלך שמגלה לעצמנו, לאומות, לניו-יורק טיימס, ולארגוני המלשינים, כי קם בישראל דור חדש של מנהיגים!! דור של מנהיגות מנצחת הפועל מכוח תודעת 'השליח של כל החלומות והתפילות', של דוד המלך, של לוחמי מצדה וחיילי בר-כוכבא, חיילי המחתרות וחיילי צבא הגנה לישראל.
דור מנהיגות שמסרב להמשיך להחמיץ הזדמנויות היסטוריות ופועל מתוך תודעה של הכרעה מדינית כדי לממש את ריבונותנו על הנכסים הלאומיים שלנו, לגבות תג מחיר טריטוריאלי מאויבינו, ולהפוך את יהודה ושומרון ועזה לחלק בלתי נפרד מן המדינה היהודית ההיסטורית. אמנם מדובר באתגר מדיני מורכב למימוש, אך ההתנגדות הציבורית הגורפת להקמת מדינה פלסטינית, מחייבת תשובה מדינית חלופית מוסרית ראויה לציפיות העם ולגודל השעה ההיסטורית.