שרים יחד לשובם

את הכותרת הזו, אולי רבים לא זוכרים, אבל אני בטוחה שאת האירוע אותו ציינה כולם זוכרים. לפני עשור בדיוק, התכנסנו ב'כיכר רבין' כדי לשיר יחד לשובם של שלושה נערים.

מאות אלפים גדשו את הכיכר בתפילה אחת לשובם הביתה בשלום של שלושה נערים: גיל-עד שער (הבן שלי), איל יפרח ונפתלי פרנקל הי"ד. כולנו זוכרים את האחדות שעטפה את כולנו אותם ח"י ימים של חיפושים. אחדות שנתנה כוח, שעשתה חיבור עצום ואולי בזכותה מצאנו את שלושתם.

נכון, לא כמו שרצינו, אבל העובדה שמצאנו את הנערים בדרך נס והבאנו אותם לקבורה יחד במודיעין, אפשרה לנו, המשפחות, להמשיך בחיים, הנושאים עמם כאב עצום אבל גם חיים מלאים ב"ה.

איננו משווים כאב לכאב וכל אירוע מאתגר, מטלטל ומזמן למתמודד דרכים שונות לפעולה. אני מבקשת להרהר יחד אתכם בתגובה של העם הנפלא שלנו עת פוקדים אותנו אתגרים. הרב זקס ז"ל אמר שבנראטיב היהודי המאבק ברע אינו מסתיים לעולם. בכל דור ודור יש להילחם בעוול וההיסטוריה של עם ישראל נכתבת בדמעות. אלא שבעוד עמים אחרים מדברים על עולם טרגי,

ביהדות תמיד תמיד קיימת התקווה, ששורשה מגיע מהעובדה שכולנו אנשי אמונה. היום יותר מתמיד אנחנו יכולים לומר שאחד הדברים שמלכד ומחבר ביננו הוא אמונה, אמונה בטוב, אמונה באדם וגם אמונה בריבונו של עולם. חלק גדול מהעם היום מבין שיש מי שמנהל את המערכה ויש מי שמנהל את העולם.

אנחנו לא מבינים איך ולמה ולאן זה יוביל ולמרות שקיים מרחק ביננו לבין אלוקים, מתקיימת תקשורת, מתקיים שיח בין רבים היום שמרגישים כעס, תסכול ובעיקר כאב, אבל מתקיים קשר. זו עליית מדרגה גבוהה מאד בעיני.

אנחנו נמצאים בתקופה של אי וודאות כבר 262 ימים. כל יום נדמה כנצח. ליבי אתכן, משפחות החטופים, המשפחות השכולות, ליבי עם עם שלם פצוע וכואב שסימן שאלה גדול מרחף מעל כולנו. אני שחוויתי 18 יום של אי וודאות, של יום לא יום ולילה לא לילה, עומדת נפעמת לגודל העוצמה וכוחות הנפש שלכן, משפחות החטופים. עומדת נפעמת אל מול ההתגייסות של הלוחמים, של המתנדבים, עומדת משתאה אל מול כוחות של עם שלם, שנמצא למעלה משמונה חודשים באי וודאות מטלטלת.

עד מתי? וכיצד זה יגמר? בדור שמקבל תשובות מהירות וחד משמעיות כמעט על כל שאלה, קשה לנו לשאת את המצב בו אין תשובות. זה לא פוטר את האחראים ואת המנהיגים לעשות את המיטב ואת המרב ויחד עם זאת, כציבור, אנחנו נדרשים לנשום עמוק, להמתין, להחזיק חזק ואולי יותר מכל להיאחז בתקווה.

התקווה היא זו שנתנה לנו כוח כעם במאורעות הקודמים בהיסטוריה, היא זו שנתנה לי כוח לפני כעשור בימים של אי הוודאות כשהרגשתי את החיבוק הגדול שהעם שלנו יודע לתת. את הערבות ההדדית, את הנתינה המדהימה ובעיקר את התחושה של הביחד. התקווה הזו היא זו שיכולה לתת לכולנו כוח היום כעם.

"עיון בהיסטוריה אינו מוליד תקווה" אומר הרב זקס, "אבל התקווה היא זו שמולידה היסטוריה". אנחנו מסרבים להתייאש, אנו אוחזים בתקווה, גם אם אין בה שלווה. למדתי על בשרי כי קשה מאד להיות יהודי, ואף על פי כן זו גאווה גדולה. אנשים אחים אנחנו ואחים לא שוקטים עד שאחיהם הקטן ישוב אליהם. אתמול זה באנטבה, לפני עשור בגוש עציון והיום זה בעזה. המקומות משתנים, הביחד נשאר. תמיד.

אנשים אחים אנחנו וחוטים דקים של כאב ותקווה מחזיקים בינינו חזק חזק, שלא ניפול והחוטים הללו, זה החוסן הלאומי שלנו, זה הביחד שלנו ואנו חייבים לשיר ולהתפלל יחד לשובם. אני רוצה לצאת בקריאה מכאן לכל המטות שפועלים בימים אלו: מטה החטופים, פורום אימהות הלוחמים, פורום הגבורה ופורום התקווה. כולנו מטה אחד. כולנו המטה המשותף, כולנו באותו צד של המתרס. כולנו מאוחדים ברצון להחזיר הביתה את החטופים בשלום. כולנו רוצים לחזק את ידי צה"ל וכוחות הלוחמים שמבקשים להחזיר את בטחון המדינה לאזרחיה. רק אתמול בוועדות הכנסת השונות יצאו משפחות מהפורומים השונים בקריאה משותפת לאחדות ולחיזוק תחושת השותפות בין כולנו.

לפני שבועיים עבר בכנסת, בשעה טובה, חוק 'יום האחדות' שנועד לציין מדי שנה בראש חודש סיון את 'יום האחדות'. זהו יום שיא של תהליכים חברתיים שאנו מבקשים לקיים במהלך כל השנה.

האירוע היום הוא חלק מהפעילות הנרחבת של 'יום האחדות' ובשיתוף משפחות החטופים, המתקיימת מדי יום שלישי בכיכר ובשיתוף עמותת סאנשיין (Sonshine), שאופיר בעלי ואני הקמנו לזכרם של שלושת הנערים, מתוך רצון לקדם אחדות כל השנה.

אנו מחזקים ומחבקים את כל הפועלים ועושים ימים כלילות למען החטופים, אנו מבקשים לשאת תפילה לחיילי צה"ל ומפקדיו, שהקב"ה ישמרכם ויצליח שליחותכם ותשובו כולכם בשלום מהמשימה החשובה של הגנה על המולדת.

בת גלים תשתתף בעצרת האחדות היום (שלישי) בשעה 20:00 בכיכר החטופים.

הכותבת היא מרצה לחוסן אישי ולאומי, יו"ר עמותת סאנשיין וממייסדי יום וחוק "יום האחדות"