נושאי התורה ולומדיה, בחורי הישיבות והאברכים על גווניהם השונים הם התפילין של ראש של עם ישראל.
בשכונות שיש בהם כוללים או רבני קהילות יש הרבה יותר משפחה, יותר קשר בין דורי, יותר קהילתיות, יותר חסד, יותר קדושה, יותר שבת, פחות סמים, פחות נוער על הברזלים.
הרבה יותר נורמטיביות. מי שגדל בשכונות בירושלים שעברו התחרדות או התחרדות חלקית (נווה יעקב, קרית יובל, גילה, רמות וכו') - מכיר השינוי הזה, ויודע בדיוק על מה שאני מדבר.
מתוך כבוד לתורה ולנושאיה, ועל רקע תחושת הקרבה והשותפות עם הציבור החרדי - כואבת לי הפניית העורף של הציבור החשוב הזה לקריאה להיות שותף במאמץ המלחמתי. גם שהדרישה המוצדקת לשותפות באה מצד מי שמכיר בערך התורה ובלומדיה, גם שהיא נעשית מתוך הקשבה אמיתית ומציאת חלופות שונות מתאימות, גם שהיא מגיעה מצד מי שתומך בלימוד התורה ותומך כלכלית באברכים (חרדיים) היא נתקלת שוב ושוב בטיעון: לימוד התורה הוא זה שמגן על מדינת ישראל מפני אויביה. וזאת תוך כדי איום מרומז שהדרישה המוצדקת מהציבור החרדי לסייע במאמץ המלחמתי – עלולה להמיט אסון על מדינת ישראל. ובמילים אחרות: בהתמודדות עם האתגר הביטחוני הקשה שמדינת ישראל עומדת מולו - טוען הציבור החרדי: אנחנו נותנים את חלקנו, הזכות של לימוד התורה.
הקושי הראשון בשימוש בטיעון הזה הוא שהוא חל פרסונלית על כל פרט ופרט בחברה החרדית, בלי יוצא מהכלל. (מתמיד, שבבאניק, אברך, חרדי עובד וכו'). כאילו כל אברך ואברך, כל בחור ישיבה ובחור ישיבה הוא במעלת רשב"י שבזכות מסירות הנפש שיש לו על התורה כל האתגרים הגשמיים שיש לו נפתרים מאליהם.
ניקח לדוגמא את יהודה, אברך כולל חשוב בן ארבעים ושלוש, שביתו הבכורה עומדת להתחתן במזל טוב. ההורים של בני הזוג נפגשים זה עם זה ושואלים: איפה בני הזוג יגורו? אי אז מתרחש פלא כפול. הראשון – יהודה סוגר את הגמרא לזמן מה. השני – יהודה מגלה הבנה בשוק המשכנתאות, אדריכלות, התמצאות בנהלים של תכנון ברשויות המקומיות, וכישורי קבלנות. (ראו את פריחת משרדי התכנון והאדריכלות בציבור החרדי).
אז למה אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום ולומדים תורה בכוללים מדינת ישראל ניצלת מהחמאס ומהחיזבאללה, אבל בזמן שישראל עושין רצונו של מקום לא יורדת דירה מהשמיים? התשובה פשוטה: על מדינת ישראל יש מי שיגן – חיילי הסדיר והמילואים. אבל אם יהודה לא ידאג לבת ושלו ולחתן שלו – אף אחד לא יעשה את זה בשבילו.
יש להניח שאם העיר ביתר ,למשל, היתה צריכה להגן על עצמה לבדה מפני ערביי נחלין וחוסאן – היא היתה סוגרת את הגמרא ומתייצבת לאימוני חי"ר. אלא מה? יש מישהו אחר שיעשה את זה. (אני למשל בתעסוקה מבצעית בקיץ תשס"ג).
הקושי השני הוא עם הטיעון הוא עם המשוואה הטמונה בטיעון הזה: החיילים = לחימה, אברכים ובחורי ישיבות = זכויות. כאילו שהנכונות של אבא לעזוב אישה וארבעה ילדים למילואים היא לא זכות עצומה של עם ישראל. כאילו שהסכמה של אישה להתגבר על החרדות, ולאפשר לבעלה לסכן את עצמו במשך ארבעה חודשים בלחימה עם מחבלי חמאס לא נספרת למעלה.
וזה עוד מבלי להזכיר את מה שעושה בשמיים דמעה של ילד שפוגש את אבא פעם בשלושה שבועות, ולא נרדם בלילה מרוב געגוע. ושלא לדבר בכלל על הזכויות העצומות שמעוררים בשמיים האלמנות, היתומים, ההורים השכולים, הפצועים והמשפחות שלהם.
מסקנה: הגענו לנקודה שבה אי אפשר יותר לגרור רגליים בסוגיות הגיוס. מתוך הערכה לציבור החרדי ולתורתו, הקשבה ורגישות צריך לרדת לעומק הדיון ולהביא לשינוי אמיתי במצב.