במהלך החודשים הללו אני מוזמן לקהילות ולישובים ברחבי הארץ, בימי חול ובשבתות, להתחזק וקצת לחזק; הרבה פעמים לצערנו עקב נפילה של אחד (או יותר) מבני הקהילה.
הפרופיל הממוצע של המשפחות שאני פוגש שם הוא פחות או יותר כזה: האבא – איש חינוך / הייטק / רואה חשבון (מחקו את המיותר) – רב סרן מילואים בחפ"ק כלשהו ובמקביל בצוות ההגמ"ר של הישוב; האמא – מנהלת / רופאה / עצמאית (מחקו את המיותר) – ראש צוות צח"י (כולן בצוות צח"י?) ובמקביל שומרת על הנכדים של הבת שבעלה במילואים.
הילדים – שלשת הבנים מ"פים וארבעת הבנות נשואות למפ"ים; שניים מבני המשפחה תרמו כליה, ריאה, רשתית או משהו כזה. כשאנו מגיעים ביום שישי לפני שבת (כדי לקבל את היחידת דיור שלהם שתרמו לטובת האורחים שהגיע לקהילה), מתברר שהבעל במילואים והמשפחה עסוקה כעת באפיית חלות כדי לחלק לחיילים במחסום או למפוני הצפון שנמצאים בישוב הסמוך.
אשכרה זו המציאות! הסופרמנים והסופרמניות הללו שייכים לזן של גיבורי-על שחוץ מלהעריץ אותם אין מה לומר. אולי להוסיף את המילים שכתבה נעמי שמר ל"היאחזות הנח"ל בסיני" בעת שמצאה שם את "ארץ ישראל היפהפייה, האבודה והנשכחת" לפני כחמישים שנה: "המון דברים יפים ראו עיני, המון דברים יפים שבגללם רציתי לחבק שם את כולם. ללחוש לפרצופים הנבוכים, הו מי יתנני במדבר מלון אורחים".
הרע יעבור, הטוב יתגבר, בעזרת ה'.