אבל אנשים אחים אנחנו

בואו רגע תהיו כנים ועם יד על הלב תענו על השאלה הבאה: מה הסיכוי שדווקא עכשיו, תצליחו לכנס לסעודת שבת אחת תלמידים חילונים ודתיים כאשר בסוף השבת כל חלק ירגיש שהוא יצא באורות ואף אחד לא ניסה לכפות עליו משהו או לגזול לו את האידאלים שהוא מאמין בו?

בואו רגע תהיו כנים ועם יד על הלב תענו כמה היתכנות הייתם נותנים לכך שדווקא עכשיו, כאשר יש פיצול וקיטוב ושסע כל כך גדול בחברה הישראלית המדממת, פרוייקט כזה של שבת משותפת לדתיים וחילונים יצליח להסתיים בהצלחה מסחררת ושכל התלמידים יצאו ממנו בחתיכה אחת תוך כדי הרגשה שאת השבת הזו, החוויתית, השונה, הייחודית, הערכית הם יזכרו לעוד שנים רבות?

אז בואו תשמעו סיפור:

השתתפתי השבת בבית קשת בשוהם שם אני עובד כמחנך בשבת כזו שאנחנו עובדים עליה כבר כמעט שנתיים:

הפסקנו לספור את הקולות שאמרו שאין סיכוי. שחבל על הזמן. שזה לא יעבור. שלמרות הרצון הטוב את השבת כדאי לנו להשאיר מחוץ לתחום כי היא אישית מידי. אינטימית. לא נתונה לשינויים. ובקיצור: חבל על הזמן. פוטנציאל הנפץ פשוט גדול מידי. ובכלל, עכשיו, זה לא הזמן המתאים לקחת הימורים כאלו.

האמת שחשבנו כבר לוותר. לא בכוח. אולי באמת הקהילה לא בשלה לזה. הרי מספיק משהו קטן בשביל שכל העניין יתפוצץ ויצא שכרנו בהפסדנו.

חשבתי שמנהלת בית הספר תגלגל אותנו מכל המדרגות. גם ככה ברוך ה' לא חסרים אתגרים.

אבל היא דווקא אמרה שיש על מה לדבר. לא שללה על הסף. חכו. בוא נבשל את זה כמו שצריך.

התחלנו לעבוד. לגשש את השטח. לבדוק היתכנויות. לדבר עם הורים. למפות התנגדויות ואיילה ממשיכה להאמין. לתת רוח גבית. כל מורה צריך מנהלת אחת שתאמין בו. עד הסוף.

הגענו לשבת. היה חשמל. אתה רואה תלמידים זורחים.

התחלנו בתערוכה: 'מהו החפץ שמסמל את השבת שלי?".

תלמידה אחת הביאה מהבית נעל ואמרה שבכל שבת שהם מגיעים ליישוב הדתי של סבתא שלה, השער סגור והם מחנים את המכונית מחוץ לשער ושולפים את הנעליים הנוחות והולכים ברגל

אחד הציג את הגביע שעובר במשפחתו שעלתה ממצרים ואיתו הם מקדשים על היין האחר את קסדת טיולי האופניים של שבת, והרביעי הציגה את המשחקים שאיתם הם משחקים בשבת

הצענו אופציות: מי שרוצה פעילות בערב שבת מוזמן. מי שרוצה תפילה מוזמן. אף אחד לא מכריח או מחויב. הכול בנחת. בחיוך. במאור פנים. הנוסחה שלנו הייתה מאוד פשוטה וברורה: שום חילול שבת. תלמידים דתיים ירגישו בשבת כזו בבית. עם קידוש. ושלום עליכם. וסעודה.

תלמידים חילונים מוזמנים לשתף ולהביא את השבת שלהם. בלי להתנצל. בלי להרגיש שמישהו מנסה לעשות להם הדתה. שרנו את 'שבת בבוקר יום יפה'. במהלך הארוחה הייתה פעילות שהועברה על ידי תלמידים חילונים. כולם השתתפו. הקסם בדבר היה שבכל רגע ורגע תלמידים בחרו מה הם רוצים לעשות.

בסוף התלמידים הלכו לבתים שלהם בשעה 23:00 עם טעם של עוד.

למחרת התקיים לכל התלמידים דתיים וחילונים בית מדרש על נושאים אקטואלים. שוב ביחד. תלמידים שעסוקים עד הראש בסוגיות הלימודיות ולא בנפרד ובשונה.

יודעים מה, לא. אני לא נאיבי. אני בטוח שמדובר כרגע בתופעה. באי בודד. שיש המון חלקים בעם שקוראים את הטור הזה ואומרים לעצמם: 'נו באמת, שבת חילונים ודתיים?' על מי אתה עובד? אתה באמת חושב שזה יכול לעבוד? הרי ברגע שכל אחד יתעקש על העקרונות שלו. ברגע ההתנגשות, אף אחד לא יוותר. תשחרר אותנו ממופע הצביעות הזה...גם ככה הקרע בעם רק הולך ומעמיק ויש הרבה שמחמירים ויש להם הלכות שלא באמת מאפשרות את הקירוב הזה.

אבל אני בכל זאת יצאתי מהשבת הזו אופטימי. מאוד. כי הבשורה של השבת הזו בעיניי הרבה יותר גדולה:

זה לא דור העתיד שלנו שחי בסרט שהוא לא יכול להכיל, לכבד ולחיות אחד עם השני. זה אנחנו, המבוגרים, שהרגלנו אותם לשוני ולהיפרדות ולהעמקת ההבדל.

ואם תרצו: נראה לי שנוכל לתמצת את כל השבת הזו בארבע מילים: אבל אנשים אחים אנחנו.