
"אין מקום בבתי הכלא" - זוהי הטענה המרכזית שעלתה וצפה במסגרת סערת שחרור מנהל בית החולים "שיפא", שבחסותו התבססו מחבלי חמאס תחת הגנה "הומניטרית" והחביאו חטופים.
בין אם שיחרורו של ה"דוקטור לטרור" היה מכוון, ובין אם שמו השתרבב בטעות לרשימת המשוחררים, ברור לכל בר דעת כי מדובר בכשל חמור.
אבל; חשוב גם לומר שגם אם מנהל בית החולים לא היה משתחרר - עצם שחרור המחבלים בכלל, ובעיצומה של מלחמה בפרט, מסיבה שכזו - היא כשל מוסרי חמור.
מתחילת הלחימה אנו עדים להתנהלות מוסרית נוראית, ששולטת בחלק ממקבלי ההחלטות.
מחד גיסא נמצאים הלוחמים, שמוסרים את נפשם, משאירים את ביתם מאחור ונלחמים כאריות למען המדינה ובשביל הניצחון, ומהצד השני עומדים רבים מהממונים עליהם - מכל הסוגים, המדיניים והבטחוניים - ופועלים בדרכים הפוכות והזויות, שרק מרחיקות אותנו מהכרעה אמיתית, ופעמים רבות מסכנות את חיי חיילנו. ואזרחי ישראל עומדים המומים ולא מצליחים להבין מדוע? מדוע לאחר האסון הכבד שנפל עלינו, מדוע לאחר התנפצות הקונספציה שעלתה לעם ישראל כל כך הרבה - ממשיכים באותה הדרך?
ויותר מכל - מדוע, מנהיגינו נכשלים בעניינים כל כך בסיסיים, הברורים לרוב ככל אזרחי ישראל?
כמובן, אף אחד לא מפקפק בכוונתם הטובה של בעלי התפקידים השותפים במהלכים הללו. הם משוכנעים שהם עושים את הדברים הטובים ביותר למען עם ישראל וביטחון ישראל. אבל מה לעשות - עם כוונות לא הולכים למכולת…
אם ננסה לשים את האצבע על הקונספציה, התפיסה שעומדת בבסיס מהלכים אנטי-לוחמניים בעת המלחמה, אפשר לומר שמדובר בסוג של "תסבוך מחשבתי".
הרי כמו שלא מדובר באנשים שרוצים ברעת מדינת ישראל, אלא להיפך, גם לא מדובר באנשים טיפשים. מי שמגיע לתפקידי המפתח בהנהגה - הצבאית והמדינית - אלו אנשים עם יכולות מרשימות בתחומים שונים. אז מדוע רבים מהם נופלים שוב ושוב לאותה הביצה הטובענית?
בפרשת השבוע, פרשת קרח, אנו קוראים על קרח ועדתו שחלקו על משה ואהרן. מה הביא את קרח למחלוקת זו על אנשים גדולים אלו? כותב רש"י כך (במדבר טז, ו): "וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זה?" - מדוע קרח עשה את השטות הזו - לחלוק על משה ואהרן - הרי הוא היה פיקח!
ממשיך רש"י ומסביר שהוא ידע שתצא ממנו שושלת מכובדת - שמואל ששקול כנגד משה ואהרן, ואמר לעצמו "בשבילו אני נמלט" וכו.
האדמו"ר רבי ישראל אלתר מגו"ר, בעל ה"בית ישראל", מסביר את דברי רש"י באופן מקורי וחריף (מובא בספר "פאר ישראל"): "קורח שפיקח היה - מה ראה לשטות זו". לאיזו שטות? לשטות הגדולה שלו "שפיקח היה". שכן רק מכח פיקחותו בא לכל הקלקולים שעשה.
ה"בית ישראל" מסביר פה ב"הפוך על הפוך", במובן אחר של הפסוק, את ה"שטות" של קרח. מה היתה השטות? שהוא היה פיקח. דוקא הפיקחות שלו - היא זו שהביאה אותו לכל זה.
וממשיך ואומר שזה כוונת הכתוב בתפילת חנה (שמואל א' א, יא): "ונתת לאמתך זרע אנשים". ופירשו חז"ל שחנה התפללה שה' ייתן לה בן "לא חכם ולא טיפש".
לכאורה, איזו אמא מבקשת על בנה שלא יהיה חכם? אלא, בהיותה ממשפחת קורח, זכרה חנה היטב, שפיקחותו היתה בעוכריו…
טוב להיות עם שכל, אבל צריך לדעת מתי ואיך להשתמש בו. מתי לעשות "פלפולים", ומתי ללכת בתמימות.
פעמים רבות דוקא האנשים החכמים ביותר - עושים טעויות חמורות. ולמה? כי הם משתמשים בשכל שלהם "יותר מידי".
לעומתם, דווקא "עמך ישראל" - מתגלה בחשיבה בריאה ובהירה.
יש פסקה באורות הקודש (ב, שסד) בה הרב קוק מתייחס לפער בין התפיסות של "האליטה" (בלשוננו), לבין ההמון.
הרב קוק מדבר על כך ש"האינטליגנציה חושבת שיכולה היא להיפרד מעל ההמון, שאז תהיה יותר בריאה ברוחה, יותר אצילה במחשבתה. זוהי טעות יסודית...הצד הבריא של היושר מצוי הוא באנשים גסים יותר ויותר ממה שהוא מצוי במלומדים ומוסריים בעלי מחשבה..."
כמובן, הרב קוק מדגיש (בחלקים שלא הובאו פה) גם את יתרונם של "בעלי המחשבה", אך מחדד את חשיבותה של החשיבה הבריאה והפשוטה, שלא התקלקלה ב"פלפולים" ו"סברות" מסובכות.
לפעמים, כשמנסים להשתמש עם יותר מידי שכל, וללכת "סחור סחור" - מפספסים את הנקודה העיקרית. ויותר מכך - גם קורים דברים נוראים.
כי אז, כשיש טרור, במקום להכריע אותו - מוסרים שטחים. וכשהוא מתגבר - מפציצים אותו "בזהירות" ומבצעים מגוון מהלכים הזויים - הכל מתוך פלפולים והשערות שבאות ממוחות עמוקים וחריפים, שכבר חוטאים למטרה - במקום לחתור אליה.
והלוואי שנלמד לא לזלזל בחשיבה הפשוטה והבריאה, הן בדברים של היום-יום שלנו, והן ברמה הלאומית - בהתנהלות מול אויבינו, ולזכות להצלחה גדולה בע"ה.
הכותב הוא מנהל חטיבת הביניים בישיבת 'נווה הרצוג'