יהודה פוקס ידע טוב מאד לאילו כותרות הוא מכוון ואיזה שיח יכנס לסדר היום. הנאום שלו מאפיין מאד את הכהונה של מי שבא לחנך את הכיתה במקום לשמור על החיים שלה. הוא תפס את תפקידו כמי שצריך לעצב את תפיסות הציבור.
פעמים רבות באטימות הוא בחר להיות הגורם המתסיס והלא אחראי. חטא הגאווה והיוהרה הלך איתו גם בנאום הזה. לאורך הדרך פוקס לא הבין דברים פשוטים כמו את הבעייתיות של ווסטים של ה'בימוי אוייב' על גב המתיישבים. זה לא פיצ'ר, זו תפיסת עולם.
במקום לשבח את ראשי הרשויות שהוא יודע היטב את פועלם בנושא ואת התוצאות שהם מביאים, הוא בחר להשתלח, לבעוט ולהכתים, וידע שזה מה שידברו עלינו המתיישבים בארץ ובעולם בזמן שאנחנו חיים תחת טרור ורצח במשמרת שלו. וזה החטא הגדול של פוקס - צביעת התמונה ברושם שהמתנחלים הם הנושא הבוער ביו"ש, לצד טרור ורצח יהודים.
הוא ידע מה יעשה נאום כזה להתיישבות ולמדינה ואיך הוא יזיק בזירה הבינלאומית ומה הוא יועיל (כלום). בהקשר הזה ההרגשה היא שמבחינתו הווסט של "בימוי אויב" עדיין על הגב שלנו.
אני חש בושה שאלוף הפיקוד שחי כאן אומר ש"בחסות המלחמה הפשיעה הלאומנית הרימה ראש". לא רק שזה מנוגד לנתונים הרשמיים של גורמי האכיפה של המדינה, אלא בחסות המלחמה שבאה כתוצאה ממחדלים שלו בין היתר, דפקו כאן בדלתות לאימהות ואלמנות יותר מכל מקום אחר בארץ. פוקס בחר לצבוע תמונה אחרת ובאופן מודע להפנות זרקור ומיקרוסקופ לפינה קטנטנה בחצר האחורית.
אם היינו מקבלים בטחון מילא. לא אשכח את החוויה להיות בזירת הפיגוע הראשון בתחנת הדלק בעלי מול גופות ארבעה נרצחים ולדעת שבתפיסה שהוא מוביל אצטרך להגיע גם לפיגוע הבא בעוד זמן לא רב. ואכן.
ראשי הרשויות בהם בחר להתנגח התריעו שהוא לא קורא נכון את המפה. שהוא מטפל בטרור בכלים שאינם מתאימים לאיומים. הם זעקו עוד לפני השבעה באוקטובר. פוקס בתגובה העדיף לחזק את הרשות הפלסטינית והיה מורתע מהטרור.
את קונספציית רצועת עזה כמפקד אוגדת עזה הוא הביא ליהודה ושומרון. תחתיו קמו בג'נין וטול-כרם מדינות טרור עם כלי נשק שעוד לא ראינו כמותם. הוא התמיד לרדוף אחרי הקלאצ' ומי שהחזיק בו. עד היום יחד עם דובר צה"ל והרמטכ"ל הם מעלימים מידע מהציבור הישראלי ומסרבים לציין את שיוכם של מחבלים רבים למנגנוני הרשות. התפיסה הביטחונית שלו היתה דומה יותר למשטרה מאשר לצבא.
בנאום הפרידה היה לו חשוב לחזק את הרשות הפלסטינית, ישות תומכת ויוזמת טרור, ולהחליש את האוכלוסייה היהודית שחיה בקו האש וגם מתה שם, באזור שלו או במלחמה בעזה ובצפון.
למרות הכל היה אפשר לפחות לסיים בצבעים אחרים. חבל שהוא בחר אחרת. פגיעה כזו מאיש צבא בכיר היא אף פעם לא קלה. היא פוגעת ומזיקה. לצערנו זו לא ההתמודדות היחידה שלנו בתקופה הזו. אנחנו נתמודד.