טלי ליברמן, אחותו של סגן הראל שרם ז"ל שנפל במלחמת לבנון הראשונה, פועלת בימים אלה כדי לייצר אחדות, ברוחו של אחיה שהיה אדם שאיחד סביבו רבים.
"בשבעה באוקטובר הבנתי שאני צריכה להתחבר מחדש לעם ישראל. התחלנו תקופה מאוד משמעותית בהיסטוריה שלנו ואמרתי לעצמי 'בעוד כמה שנים, כשתשאלי את עצמך, מה את עשית בזמן שעם ישראל היה בסכנה קיומית? מה עשית לשחרור החטופים, לעזור לחיילים, לעזור למפונים?' רציתי שתהיה לי תשובה שעשיתי כל מה שאני יכולה", מספרת ליברמן.
"הראל נהרג כששמר על הביטחון שלנו. הבנתי שמכיוון שהביטחון הופר, יש לי תפקיד היום להשלים את המשימה שהוא לא סיים. בין שאר הדברים שעשיתי, הגעתי גם למסדרונות הכנסת, לוועדות, וראיתי שיש את המשפחות השכולות שאומרות להמשיך להילחם ואת משפחות החטופים שאומרות עסקה עכשיו. התחושה היא שיש שני קצוות. כשיצאתי למסדרון ראיתי שיש שם תחושה אחרת - של חברות ותמיכה בין משפחות החטופים והמשפחות השכולות", היא מוסיפה.
ומכאן החל להתגלגל הרעיון. "פגשתי את אבירם מאיר, דודו של אלמוג שחולץ מהשבי, ואמרנו שכשמדברים בשני קולות כאלה זה לא יעיל וצריכים למצוא את הקול האחד. אבירם הזמין אותי למטה החטופים לדבר עם כמה מהמשפחות והחלטנו שאנחנו מדברים רק על דברים שמסכימים עליהם ולא על מחלוקות. גילינו שעל רוב הדברים אחננו מסכימים ואני חושבת שהתובנה הזו משקפת את רוב העם שלנו. יש אחדות בעם שלנו ויש הסכמה כי כולנו רוצים לחיות פה בביטחה וכולנו רוצים את החטופים פה בבית".
"החלטנו לעשות מפגשים אחת לשבוע שרובם מתקיימים אצלי בבית. למפגשים מגיעות נשים ממשפחות שכולות, ממשפחות החטופים, אימהות לוחמים ונשות מילואימניקים. מכיוון שהתחלנו לדבר רק על מה אנחנו מסכימות, ירדו המחיצות והתקרבו הלבבות. נוצרה בינינו איזושהי חברות מאוד מיוחדת, שאנחנו נמצאים שם אחד בכאב עם השני ואחד בשמחה עם השני", מתארת ליברמן.
"למפגשים הללו הבאתי את המקום הטיפולי. אנחנו בסוף אחים וכל מה שעם ישראל צריך הוא טיפול משפחתי. לא סתם במפגשים היתה אווירה של תרפיה. כעת, אחרי שנוצרה החברות, גם כשמדברים על מה שלא מסכימים לגביו, זה שיח אחר, מכבד, אוהב, שיש בו הרבה הומור ומאפשר לשמוע את הצד השני. אחדות אינה אחידות, אבל כן צריך לפנות מקום לשני, כדי שאפשר יהיה להתאחד איתו. רק הצירוף של כולנו ביחד יכול להביא אותנו למקום שאנחנו נגלה בו את האמת לאמיתה", היא מדגישה.
על דמותו של אחיה, שהביאה אותה לפעול לאחדות, היא מספרת. "הוא היה צריך להיות בן 52. הוא גדל ברמת גן ולמד בתיכון הטכנולוגי בבר אילן. כשסיים את התיכון הוא החליט ללכת למסלול הסדר. בשלב מסוים הוא היה צריך לקבל החלטה אם לצאת לקורס קצינים. כל החלטה שלו לוותה בהרבה מאוד מחשבה. כי היה חשוב לו מאוד לעשות את הדברים בשלמות. הוא החליט לצאת לקורס קצינים ושיבצו אותו במקום שלא רצה. הוא התעקש ללכת לשירות מבצעי. גם את המשימה האחרונה שלו הוא התעקש לעשות בשבת שהיה אמור לצאת הביתה".
"אם הראל היה הולך הביתה ונותן למישהו אחר לעשות את המשימה, אף אחד לא היה בא אליו בתלונות. אבל המסירות שלו, הנאמנות שלו, הרצון שלו באמת לעשות את מה שצריך, ולהבהיר שזה פשוט חשוב", היא נזכרת.
"הייתה לו אהבת אדם ויכולת לראות את הצורך של השני ורצון להיטיב איתו. ולכן הוא איחד סביבו את כל גווני הקשת. מבחור חילוני שכתב לנו אחר כך 'לידידי ירא השמיים שלימד אותי אלוקים מה הוא' ועד בחור דרוזי שהכיר אותו חמישה שבועות, ואמר 'זה החבר שחיכיתי לו כל החיים'. בשבעה, כל מי שנכנס, אמר 'הוא היה החבר הכי טוב שלי'. היתה לו היכולת לתת לכל אחד את התחושה הזו".
היא גם מבקשת לתת כוח למשפחות ששכלו את יקיריהן במלחמה. "הראל נהרג ממש בכניסת שבת ובאותה תקופה לא הודיעו למשפחות הדתיות הודעות כאלה בשבת. הייתי בכלל בשבת כלה של חברה. בארוחת צהריים ישבנו ודיברנו, ואמרתי שאני חושבת ששמחה זו דרגה רוחנית, שהיא בכלל לא קשורה למה קורה בחיים של בן אדם. וישב שם זוג שבשבילו אלה היו נישואין שניים כי אשתו נפטרה בלידת בנו הבכור. הוא שאל אותי 'ומה במקרה של מוות?' ועניתי לו שאינני יודעת כי לא חוויתי מקרה כזה. לא ידעתי שהראל כבר אינו בין החיים. בשבעה הוא בא לנחם ואמרתי לו 'עכשיו אני יכולה להגיד לך שגם במקרה של מוות, השאיפה שלנו צריכה להיות לחיות בשמחה'".
"אני חושבת שהכוח שהיה לנו נבע מההורים שלי שהיו מיוחדים במינם. אימא שלי כשהודיעו לה אמרה 'יש לי עוד שלושה ילדים, אנחנו נהיה משפחה שמחה'. ההורים שלנו לימדו אותנו לחיות חיים מלאים ושמחים בצד הכאב. זה נכון שבהתחלה יש רק כאב. אבל לאט לאט המרווח בין הכאבים גדל ויש גם חיים. למדנו לחיות במרווחים האלה לצד הכאב", מסכמת ליברמן.