"אז אמר השטן, הנצור הזה איך אוכל לו. איתו האומץ וכשרון המעשה וכלי מלחמה ותושייה עצה לו. ואמר: לא אטול את כוחו ולא רסן אשים ומתג ולא מורך אביא בתוכו, ולא ידיו ארפה כמקדם, רק זאת אעשה: אכהה מוחו ושכח שאיתו הצדק" (נתן אלתרמן).
דבריו אלו של אלתרמן מציבים את שורש הניצחון או התבוסה בכל מאבק – זהו הצדק. הוא העניין המרכזי גם במלחמה הזו – וחסרונו הניכר במערכה המדינית וההסברתית של ישראל משפיע באופן ישיר על שדה הקרב שבין עזה לרפיח.
מדוע? מפני שחברה היודעת את צדקתה, מגייסת את כל משאביה למימוש הצדק. לעומת זאת מי שאינו בטוח בצדקת דרכו, בוודאי זה שמקבל את צדקת אויבו, ימעט ככל האפשר בשימוש בכח ובמקרים רבים תחושות האי-צדק יהפכו לרגשות אשם, שימוטטו אותו מבפנים. חברה כזו תפנה את המשאבים שלה נגד עצמה, והיא גוזרת על עצמה עמדה קבועה של התגוננות, בה קו המקסימום הוא מינימום הקיום, קרי, הזכות להגנה עצמית, הזכות לחיות.
ומהו הצדק בבסיס המלחמה הזו שלנו?
שתי מערכות לצדקת מאבקנו. האחת – הצדק הציוני הלאומי, של שחרור מולדת עמנו וכינון ריבונות יהודית בארץ-ישראל, צדק המגובה באמת היסטורית עתיקת-יומין, שלעומתו עומד השקר הפלסטיני הריק שמלווה אותנו מאז קרא אדריאנוס קיסר לארץ-ישראל פלשתינה, כדי לעקר את זהותה היהודית. שינוי השם הזה אומץ ע"י האנטישמיים לאורך הדורות ובמאה האחרונה ע"י ראשי הטרור הרצחני ובראשם יאסר ערפאת, שהרחיב את מחוזות השקר עם המצאת 'העם הפלסטיני' ואיתו את התביעה לריבונות מהים עד הנהר, קרי חיסולה של ישראל.
המערכה השניה של הצדק – הקרב על המוסר בין אמונות דתיות ותפיסות עולם. מולנו ניצבת אמונת האסלאם הפונדמנטליסטי, עם תביעה דתית אלימה להכנעת האדם והעולם והשפלת צלם האלוהים שבו. דת שמכריזה מלחמת חורמה על כל מי ששונה ממנה, והאכזריות והפנאטיות מלוות רבים מהיבטיה הפוליטיים. האידיאולוגיה הדתית הזו מאיימת לא רק על החרות הלאומית שלנו אלא על חירותה של כל חברה וכל יחיד ברחבי הגלובוס. לעומת זאת ניצבת היהדות שתובעת לשמור ולטפח את צלם האלוהים של כל אדם. אמונה שוחרת חירות, אוהבת אדם, מקדמת צדק חסד ורחמים, דת של אמת ושוויון, שעל יסודה כוננה גם התרבות המערבית.
במקום להנכיח את מאבק הערכים והציביליזציות הזה, כיסוד של המלחמה הזו ומלחמות נוספות באזורנו ובעולם, ולהדגיש בו את הטענות והתביעות הצודקות של ישראל והעם היהודי, מערכי ההסברה ומדיניות החוץ שלנו עושים מאמץ רב להתעלם מרבדי העומק הלאומיים והדתיים של המלחמה. כך אנו נותרים בעמדת חולשה שמגוננת רק על זכות ההגנה העצמית ומקבלת בשתיקה את "הצדק" של האסלאם הפלסטיני.
לכן כששאלתי היום את אילון לוי, הדובר הרשמי של מערך ההסברה הממשלתי בחודשי המלחמה הראשונים, מהו המסר החשוב והמצליח ביותר בקרב על דעת הקהל העולמית הוא השיב: "מלחמת אין ברירה, אנחנו רק רוצים שלום". זו דוגמא מייצגת לפנייה למכנה המשותף הנמוך ביותר של החברה האנושית. למראית עין נדמה שזה מצליח, אבל במסר הזה מובנית כניעה מוחלטת להנחות היסוד של אויבינו. הן, כפי שכתב אלתרמן, אלו שמכהות את המוחות ומכריעות במוקדם או במאוחר את המערכה כולה.
מערכה ראשונה: מעמד השטח והשקר הפלסטיני
כדי לנצח, הירייה הראשונה בנשק הצדק היא ביסוס מחדש של הארץ בתודעת העולם כארץ ישראל. מרפיח ועד מטולה, מתל-אביב ועד יריחו, זו ארצו הבלעדית של העם היהודי. משימת ההסברה הזו אינה קשה, הזיקה של הארץ לעמנו היא קביעה חוזרת ונשנית בתנ"ך, ספר הספרים הנצחי, שלא ירד מרשימת רבי המכר במדינות העולם לאורך שנים. הזיקה הזו גם אינה שנויה במחלוקת בכתבי הדתות הגדולות הנצרות והאיסלאם.
נהפוך הוא, הקוראן מציין בסורת אל-מאאידה את הציווי של משה: "בני עמי, היכנסו אל הארץ הקדושה אשר כתב אללה לכם, ואל תיסוגו אחור פן תאבדו". כך גם בסורא 7: "הענקנו בירושה לעם שחשב עצמו כחלש את הארץ אשר ברכנו אותה, את מזרחה ואת מערבה, באופן שאלוהים מילא בצורה מושלמת את דברו הטוב על בני ישראל, עקב האריכם רוחם". כפי שבוודאי שמתם לב, לא רק עזה בשטח ארץ-ישראל שבקוראן; אללה מאמץ בסורה הזו את הניסוח הז'בוטינסקאי: "שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן".
הקביעות הללו בכתבי הקודש השונים באו לידי ביטוי מדיני בהצהרת בלפור שהבהירה כי "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה", והבחינה במפורש בין זכויות אזרחיות ודתיות של בני עמים אחרים לבין הזכות הלאומית שלנו בארץ הזו. שנתיים לאחר מכן, הבהיר הלורד בלפור במכתבו ללורד קרזון כי ההצהרה נובעת מכך ש"הציונות נשענת על מסורות עתיקות יומין", הזיקה הלאומית היהודית ל'פלשתינה' הייתה גם הבסיס להחלטת חבר הלאומים בסאן רמו ולמתן המנדט לבריטניה על שני עברי הירדן ברוח הצהרת בלפור. ההכרה בארץ כארץ-ישראל הייתה גם המרכיב המהותי בהסכם וויצמן-פייסל, שייצג אז את העולם הערבי-מוסלמי. בתמונת ראי, גם האנטישמים באירופה טרחו להזכיר לנו למי שייכת פלשתינה כשמרחו על רחובות אירופה 'יהודים לכו לפלשתינה'.
אפילו ההסדרים המדיניים שנקבעו בהסכמי אוסלו לא ערערו על הזיקה הזו ולא העניקו לאף אחד אחר זכויות היסטוריות על שטחנו, אלא התייחסו רק לצרכים הביטחוניים. לאורך כל השנים ישראל דחתה בנחישות את ההגדרה של שטחי יש"ע כשטח כבוש, והתעקשה להשתמש בביטוי "שטחים שבמחלוקת", לצד טענה ברורה שבמחלוקת זו ידנו על העליונה. זו עמדתה הרשמית של ישראל עד היום גם ביחס לרצועת עזה. זו אותה עזה, כמו ערים אחרות בא"י, בה גרו בני שבט יהודה בתקופת יהושע, ובה נבנתה קהילה יהודית בימי החשמונאים, בימי התלמוד ולאורך ימי הביניים והזמן החדש עד גירושה בפרעות תרפ"ט.
למרות כל אלו, באופן אבסורדי, כעוצמתה של עובדת היות הארץ הזו ארץ-ישראל, כך עוצמת ההתעלמות וההסתרה של עובדה זו במדיניות החוץ ומאמצי ההסברה שלנו. לכן כשמזכ"ל האו"ם גוטרש אמר שפעולות הטבח שחמאס ביצע "לא התבצעו בחלל הריק", וחיבר אותן "לזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני" ו"לכיבוש החונק תחתיו נמצאים הפלסטיניים" – דוברינו המוכשרים היו צריכים להפריך את השקר הפלסטיני עליו הוא התבסס, כאילו ישראל היא הקולניאליסט בארצה שלה, והפלסטינים, שרובם ככולם פלשו לכאן מאז 1840 כמהגרי עבודה מהמזה"ת ומאפריקה, הם ה'נייטיבס'.
ועוד משהו, עוד אמל"ח של צדק. במונחי צדק אוניברסלי – בניגוד לעם היהודי שנרדף עד מוות במשך מאות שנים במדינות העולם, לערבים יש 22 מדינות לבטא בהן את זהותם הלאומית. הן לא נוצרו במקרה, הן תוצאה טבעית של הכיבוש הערבי-מוסלמי האכזרי ברחבי אסיה ואירופה. אבל הן שלהם, משתרעות על שטח עצום, ומהוות פתרון קל למצוקה הלאומית של כל ערבי על הגלובוס – בדיוק כמו שישראל היחידה והקטנה היא הפתרון למצוקתו של כל יהודי והמקום היחיד בו הוא יכול לבטא את זהותו הלאומית. זאת הרי המשמעות של מדינת לאום.
הנה כי-כן, השאיפה והמאמץ, בשם הפלסטיניות המומצאת, להשתלט על חבלי ארץ-ישראל, אינם באמת תולדה של סכסוך טריטוריאלי מקומי. אז מנין היא באה? היא חלק מהייעוד הדתי של החלקים הרדיקליים באסלאם להשמדת העם היהודי ולשליטה בעולם כולו. זוהי המערכה השניה על הצדק, כפי שאפרט להלן.
מערכה שניה: היסוד הדתי הכוחני והאלים של האסלאם הפונדמנטליסטי
מכונת רצח-העם של החמאס נגד ישראל נוסדה ב-1987 לא כהתנגדות בשל נסיבות מקומיות, אלא כתוצר של משנה דתית מבוססת. תנועת החמאס פועלת מאז ללא הרף אך ורק בהתאם לתפיסה ולהלכה הדתית. זהו הסעיף הראשון והראשי באמנת התנועה: "דרכה של תנועת ההתנגדות האסלאמית היא דרך האסלאם, ממנו היא שואבת את רעיונותיה, מושגיה ותפישותיה על העולם, על החיים ועל האדם, אליו היא פונה כדי לפסוק בכל הלכותיה וממנו היא מבקשת השראה להדריך את צעדיה". המשמעות המעשית של הדברים מבוטאת בתמצית בסיסמת התנועה בסעיף השמיני: "אללה הוא תכליתה [של התנועה], הנביא הוא דמות המופת שלה, הקוראן הוא החוקה שלה, מלחמת הקודש [הג'יהאד] הוא דרכה והמוות למען אללה הוא הנעלה במשאלותיה".
מלחמת הדת כנגד האידיאולוגיה הדתית המעוותת הזו, היתה צריכה להיות מרכיב מרכזי בחזית ההסברה, כיוון שחיילי צה"ל בסג'עייה כמו בגבולנו הצפוני, נלחמים לא רק עבור שדרות וירושלים, כי אם גם עבור לונדון, פאריס, וושינגטון, ולמעשה גם מכה. התנועה החמאסית, שמבוססת על משנתם של האחים המוסלמים והזרם הראדיקלי באסלאם, מכוונת את נשקה כלפי ישראל, אך זו רק המנה הראשונה בדרך להשתלטות על העולם כולו, לה היא, ושאר תנועות האחים המוסלמים, מחוייבים.
שלושה יסודות מובהקים במשנה המחייבת הזו: השליטה הטוטאלית, הכפייה הגזענית, והדרך האלימה והברברית.
1. שליטה טוטאלית – הגבול היחיד הקיים במפת העולם של אנשי החמאס, הוא זה שבין דאר אל-אסלאם לדאר אל-חרב, בין האזור שנכבש בעבר ע"י האסלאם ומוגדר כאדמת וואקף, אדמת קודש שהחובה לשחררה הינה חובה אישית (כפי שמופיע באמנת החמאס), לבין 'אזור המלחמה', שהוא האזור בו עתיד האסלאם להשלים את ההשתלטות האלימה שלו וכך לשלוט על העולם כולו. אין מדינות, אין גבולות וגם אין עמים. יש רק אדמה מוסלמית שכבר נכבשה, ואדמה שתהפוך למוסלמית בכיבוש עתידי.
2. הכפייה הגזענית – ההשתלטות האסלאמית אינה רק על השטח. היעד העיקרי הוא השלטת האמונה הדתית וחוקי השריעה על החברה האנושית כולה. הימנעות מהתאסלמות גוזרת גזר דין מוות, למעט היהודים והנוצרים שיכולים לבחור לחיות כבני חסות נחותים (ד'ימה) הסופגים השפלות כפי שנקבע בתקנות עומר אל-חט'יב. הגזענות הזו של האחים המוסלמים היא על בסיס דתי, אך כמו זו הנאצית שהיתה על בסיס מוצא אתני, אין בה מעמד שוויוני או מכבד כלפי עמדה אחרת זולת האסלאם, כפי שהוא בעיניה שלה.
3. השיטה האלימה והברברית – הדרך ליישום המשטר הטוטאלי והגזעני של 'מדינת האסלאם' היא דרך ה"ג'יהאד", כלומר, מלחמת קודש שמחייבת שימוש בכל האמצעים האכזריים והברבריים, כדי להטיל מורא בקרב הכופרים. עקירת האברים, אונס הנשים ועריפת ראשי הילדים שבוצעו ב-7.10 אינם "דברים שיצאו משליטה", כפי שצוטט לכאורה לאחרונה יחיא סינוואר. להפך, הם תוכננו מראש, בהשראת ההטפות במסגדי הרצועה, שחזרו על השחיטה שביצע מוחמד בשבט היהודי בנ'ו קריטה.
כפי שתיאר זאת ההיסטוריון ואקדי: "במשך כל אותו הלילה, ליל שבת, הם (היהודים) למדו תורה וחיזקו עצמם באמונה שיש לדבוק בה... לעת בוקר ירד מוחמד לשוק וציווה לחפור חפירה... לאחר שהתיישב בין חבריו, הובאו הגברים, גלים גלים, כשידיהם קשורות והתיזו את ראשיהם". ב"תרבות יום א'" של משמרות המהפכה באיראן מקפידים להזכיר שמי שערף במו ידיו בסכין את ראשיהם של מעל 700 הגברים היהודיים היה עלי, מייסד השיעה וחתנו של מוחמד.
חייבים להיות מפוכחים ואמיתיים: החזון הראדיקלי הזה והחינוך ליישומו בחרב איננו נחלתם של 40,000 לוחמי החמאס והג'יהאד האיסלמי ברצועת עזה. אלו הערכים אותם יונק כל עזתי מרגע הולדתו לפחות ב-17 שנות השלטון החמאס האחרונות. לכן כל מי שלחם ברצועה ב-9 החודשים האחרונים ראה באופן אישי את ההשתתפות של האוכלוסייה כולה במארבים הומניטריים, את הילדים הצועדים בראש חוליית מחבלים, ואת הזקנים והנשים ההולכים עם שטיח מגולגל המסתיר אר.פי.ג'י. מפקדות הטרור ומחסני הטילים שנמצאו בכל גן ילדים ובית ספר, היו חלק בלתי נפרד מהחינוך היום-יומי של ילדי עזה לשם הצמחת לוחמי ג'יהאד למלחמה עולמית זו.
נרצה או לא, אנו בעיצומה של מלחמת דת. מלחמה בה הייתה לישראל הזדמנות לחשוף את היסודות הטוטאליטריים, הגזעניים והברבריים של מחולליה, השוללים את חירותם של כל העמים ושל כל יחיד באשר הוא. מערך ההסברה הישראלי היה צריך להרים על נס את המימד הדתי של פרעות אוקטובר, ולהעמיד מולו את ערכי המסורת היהודית-נוצרית ואת ערכי העולם החופשי, המבוססים על חירות האדם שנברא בצלם אלוהים. זו אותה דת ששני בניה ערפו את ראשו של החייל בבריטניה בקריאות 'אללה אכבר', שחברי הסניף הדעא"שי שלה ערפו את ראשי היזידים, ושהחברים בסניף העזתי שלה ערפו את ראשי חיילינו.
ישראל כמדינה יהודית מייצגת מורשת דתית של אמון באדם ולא הכנעה שלו, של כבוד עמוק לחירות ולייחודיות של כל יחיד ואומה ולא לטוטאליטריות גזענית שמאיימת על העולם החופשי. ולכן המערך הדיפלומטי שלנו היה צריך להנהיג ולהוביל בכל פורום את המתקפה הדתית-מוסרית על הזרם הדתי הזה של האסלאם.
חוסר הביטחון שלנו ואי ההכרה בצדקת דרכנו מוביל לתוצאות טראגיות, וכפי שכתבתי בראשית דבריי להפניית הכח שלנו נגד עצמנו. שתי הדוגמאות המזעזעות ביותר לכך במלחמה הזו הן ההאשמה של פרקליט המדינה ב'רצח פלסטיני' של שלושה מאזרחינו שיצאו להילחם וחיסלו את מפלצות האדם הללו במהלך הקרב ב-7.10, ובאותה נשימה ההגנה מפני חיסול שהעניקה הפרקליטה הצבאית הראשית לעזתים שטבחו אנסו ורצחו, בכך שהגדירה אותם כ'אזרחים', שעה שהצטרפו ללוחמי החמאס וביצעו את הפשעים היותר נוראים נגד האנושות.
היפוך המושגים המוסרי הזה מחייב אותנו חשבון נפש וחזרה ליסודות הצדק והאמת במערכה אליה יצאנו. אצל אויבנו בעלי התודעה הדתית אותה תיארתי, חשבון נפש עשוי להתרחש רק אחרי תבוסה מלאה. זו הסיבה לכך שהשליטה בשטח ובאוכלוסייה היא המפתח היחיד לניצחון ברצועת עזה.