לצערנו כבר התרגלנו. התרגלנו שממשלת מעבר מסורסת על ידי בג"ץ רק כאשר מדובר בממשלת ימין.
כך, עוד ב-1999 מנע בג"ץ מנתניהו לסגור את ה׳אוריינט האוס׳ במזרח ירושלים ולבלום דריסת רגל ריבונית של הרש"פ בירושלים, וכך מנע היועמ"ש מנדלבליט מממשלת נתניהו מינוי מפכ"ל משך חודשים ארוכים, בעוד שהיועמ"שית איפשרה לממשלת המעבר של לפיד למנות רמטכ"ל ולחתום על הסכם בינלאומי עם לבנון שמוותר על שטח ימי טריטוריאלי של מדינת ישראל אף מבלי להביאו להצבעה בכנסת.
התרגלנו לכך שחופש הביטוי ניתן רק לאנשי שמאל. חוק שהכשיר את ערוץ 7 נדרס על ידי בג"ץ ובוטל, ואף מנהלי הערוץ הועמדו לדין פלילי, בשעה ש׳קול השלום׳ של אייבי נתן, איש שמאל קיצוני, פעל באותה דרך משך שנים רבות ללא כל אכיפה.
כדאי להזכיר בהקשר זה את ההגנה שקיבל הסרט ׳ג’נין ג׳נין׳ מהמערכת המשפטית למרות שהוציא את דיבת חיילינו בכל העולם, וכן את ההלכה המגוחכת שהמציאו בביהמ"ש העליון (׳אמת לשעתה׳) בשביל חברתם העיתונאית אילנה דיין (דוקטורית למשפטים בעצמה) כדי להפחית מהדיבה הקשה שהוציאה כנגד קצין צה"ל כפי שקבע בשעתו ביהמ"ש המחוזי אשר על פסקו ערערה.
אגב, מדובר באותה מערכת משפטית שמקבלת גיבוי תקשורתי מסיבי מאותם אבירי חופש הביטוי שהם אבירי ההשתקה של ׳ישראל היום׳ בעבר, ושל ערוץ 14 בהווה. אצלהם חופש הביטוי קיים רק כל עוד נאמר ונכתב כדעתם. הסאגה האחרונה והעדכנית בעניין שוברת שיא חדש כאשר עיתונאי ערוץ 13, שהוא בתחרות משמעותית עם ערוץ 12 מי יתקוף ויכפיש יותר את נתניהו והקואליציה, הגיש עתירה הזויה לבג"ץ כנגד מינוי מנכ"לית לערוץ, רק בגלל שהיא לא מספיק שמאלנית, תחת איצטלה של טענות חסרות בסיס. תחת דחיית העתירה על הסף, תוך ביצוע לוליינות משפטית, הוציא בג"ץ צו על תנאי, עיכב את המינוי ואף רמז ליועמ"שית להתערב בעניין. והכל כשמדובר בחברה פרטית שמעוניינת במינוי מנכ"ל, וכאשר המיועדת לתפקיד היא ללא ספק אשת מקצוע משובחת.
במסגרת סתימת הפיות לימין, לא יהיה זה למותר להזכיר את החלטת בג"ץ לביטול הזכייה של ערוץ 20 בהפעלת ערוץ הכנסת.
כך גם מדהים היה לראות איך השבוע סיכלה היועמ"שית את מינוי המפכ"ל שהשר בן גביר חפץ ביקרו, על בסיס זוטות (תיקי מח"ש שנסגרו בלא כלום), בעוד שמינויו השנוי במחלוקת, שלא לומר שערורייתי, של תא"ל שלומי בינדר לראש אמ"ן, עובר חלק את בג"ץ, למרות מחדלו הגדול בשמיני עצרת כראש חטיבת מבצעים, וחרף כך שהורים שכולים שעתרו בעניין בכאב גדול.
אגב, סיכול המינוי של ניצב אבשלום פלד על ידי היועמ"שית נעשה באמצעות ועדת האיתור אשר העומד בראשה - נשיא ביהמ"ש העליון בדימוס אשר גרוניס - קבע כי גלי בהרב מיארה אינה ראויה להתמנות לתפקיד היועמ"שית. איך שגלגל מסתובב לו...
התרגלנו שבהפגנות ומחאות של הימין, החרדים והאתיופים, יש אכיפה ועצורים רבים. בתקופת ההתנתקות חזינו במעצרים המוניים לרבות של בני נוער שנעצרו עד תום ההליכים. בעוד שאנשי קפלן ושותפיהם חוסמים ומבערים כבישים במשך חודשים רבים, גורמים נזקים לא מבוטלים, ויוצאים נקיים בלי כתב אישום אחד, שלא לומר ריבוי מעצרים וחקירות.
כך גם אנו רואים את היחס שמקבלים אנשי הימין כאשר יש בדל של חשד להסתה לגזענות וכיצד המערכת המשפטית מוקיעה אותם, מקריאות במגרש הכדורגל של לה-פמיליה ועד לרדיפת ד"ר מיכאל בן ארי ומניעה ממנו מלרוץ לכנסת, בעוד שהמסיתים לסרבנות ולמרי מקרב השמאל חופשיים מכל חשד וחקירה.
לתושבי נתיב האבות הרסו בתים שלמים בהוראת בג"ץ, גם כאשר ניתן יהיה להרוס רק את חלקיהם אף לשיטת המחמירים, אך אצל מחבלים מדקדקים שופטי בג"ץ ומפרידים בעת הריסה את חדריהם כדי שלא ייהרסו שאר חלקי הבית.
אותו בג"ץ שהגן על קניינם הפרטי של ערבים עלומים שאת חלקם עד היום לא מצאו, ובשמם פינה יישובים שלמים ושכונות מאוכלסות, דוגמת עמונה, מיגרון ושכונת האולפנה בבית אל, דחה בלי להניד עפעף תביעות של יהודים שאדמתם בנגב רשומה על שמם בטאבו כנגד בדואים שפלשו לאדמתם והתיישבו עליה.
וכשבאופן עקבי מתרגלים לאכיפה בררנית ולמשוא פנים, וכאשר השיטה היא איפה ואיפה על רקע פוליטי-אידיאולוגי, הלב הופך לגס וקהה עד כדי כך שהוא לא מבדיל בין אוהב לאוייב ובין עמית לטורף, ואז מקבלים חיילינו יחס של מחבלים ונעצרים ע"י חוקרים/שוטרים רעולי פנים, בעוד שהמחבלים האכזריים משוחררים לבתיהם בלי משפט, בשם המוסר העלוב שקבע בג"ץ ביחס לשטח המינימאלי שיש לספק לכל אסיר, כביכול אין מקום להבדיל בין אסיר לאסיר ובין זמן מלחמה לעיתות שלום ועוד כיוצ"ב.
אחר כל זאת אין להתפלא על דברי החכם מכל אדם: "מקום המשפט שמה הרשע" (קהלת ג, טז).