להרוס את קיר הברזל

חודש יולי היה עמוס באירועים משפטיים, שמהם אפשר להבין שהמערכת המשפטית כולה פועלת בניגוד לאינטרס הקיומי של מדינת ישראל, בין היתר מהסיבה שציין אבי שגיא ממנסחי מסמך רוח צה"ל, ש"כאשר ממשלת ישראל משתמשת במונח ניצחון היא חרגה מגבולות המוסר".

השופט עמית שמאמין באותה קונספציה, הודיע לארגונים אנטיציונים כמו 'גישה' שהגישו עתירה שדורשת מהמדינה לנמק מדוע אינה מאפשרת מעבר חופשי ומוגן של סיוע הומניטרי לעזה, ש"בית המשפט הזה עומד לרשותכם, מעמיד את עצמו לרשותכם".

"בית המשפט" זה כל הפקידות המשפטית של מדינת ישראל – מנשיא בית המשפט העליון ועד לאחרון היועצים המשפטיים והפרקליטים בשירות המדינה. "בית המשפט" זה כל מערכת אכיפת החוק, שכוללת גם את הפרקליטות הצבאית והמשטרה. כל המערכת הזאת עומדת לרשותם, לשירותם של ארגונים אנטיציונים, אנטישמים בהגדרה

'התמונה הכוללת' או 'התמונה הגדולה' לא משתנה גם אם הזמן, המקום והדמויות משתנים. לכן לא משנה מאיזו נקודת זמן מתחילים, 'התמונה הגדולה' שעולה מהסיפור של בג"ץ היא של מערכת משפט שעושה את כל מה שהיא יכולה כדי להרוס את קיר הברזל שנועד להגן על מדינת ישראל.

הקונספציה שמוכרת בשם 'קיר הברזל' שעליה דיבר ז'בוטינסקי ושאותה אימץ בן גוריון, אומרת בקיצור שקיר הברזל הוא "כוח מגן, שאינו תלוי באוכלוסייה המקומית – קיר ברזל שלא יהיה בכוחה של האוכלוסייה המקומית להבקיע ... עם חי (פלסטינים) מסכים לוויתורים בשאלות גורליות שחשיבותן אדירה רק כאשר אין לו כל תקווה, כאשר בקיר הברזל לא נראה אף סדק אחד".

קיר הברזל עובר תהליך מואץ של קורוזיה מאז שהכנסת באיוולתה חוקקה את חוק כבוד האדם וחירותו, שנועד להיות הבסיס למהפכה החוקתית, שאפשרה לבג"ץ לכפות עלינו אידאולוגיה הפוכה במאה שמונים מעלות מהציונות, שבנתה קונספציה שלמה שמטרתה חיסולו של הפרויקט הציוני, חיסולה של המדינה היהודית.

אחת הפסיקות החשובות של בג"ץ אחרי שהחוק הזה עבר בכנסת הייתה 'בג"ץ קעדאן', שהוא כמובן חלק מ'התמונה הגדולה'. הדיון בו שהתחיל ב- 1995, ארבע שנים בלבד אחרי שנחקק כבוד האדם וחירותו, הסתיים בהחלטה שקבעה שהקצאת קרקעות שנרכשו על ידי יהודים בשביל יהודים ליהודים בלבד היא מדיניות מפלה אשר מהווה אפליה אסורה. זה אומר שבג"ץ חושב שקרן קיימת לישראל, הסוכנות, אלה ארגונים גזעניים, שלא לומר אפרטהיידיסטים.

יקוב הדין את הקיר שמפריד בין האחר לאני, זה מה שעושה השופט הסביר, שמייצג את הציבור הנאור שלא רוצה מדינת אפרטהייד יהודית; שלא רוצה גאולת קרקעות שגוזלת אדמות מהנייטיבס; שלא רוצה לפגוע בזכות של הפראים האצילים להשמיד את הכובש הקולוניאליסטי. הציבור הנאור רוצה להרוס את קיר הברזל, שחוסם את הדרך להקמת מדינת כל אזרחיה, שתמות ביום שבו יכריזו על הקמתה.

למרות 'קונספציית האדם הסביר' המוצהרת שמנחה את החלטות בג"ץ, ישנם ליצנים שמנסים לשכנע אותנו שדאגתו של בג"ץ לרווחתם ובריאותם של תושבי עזה-כולל-נוחבות, נובעת מהצורך להגן על מדינת ישראל מהחוק הבינלאומי. הליצנים גם אומרים שהאשמת לוחמים ואזרחים שחרפו נפשם כדי להגן עלינו ברצח נוחבות, גם זה במטרה להגן על ישראל מאימת הדין הבינלאומי. זאת טענה הגיונית בסך הכל, כי אם כבר אז עדיף שישראל תוציא להורג את אזרחיה ולוחמיה ולא איזה טריבונל אנטישמי שיושב בהאג.

אז זה באמת יפה, להציג את בג"ץ כשומר הסף של מדינת ישראל, אבל רגע לפני שמשתחווים לפניו אפיים ארצה, לא כדאי לשאול אם יכול להיות שבג"ץ חושב כמו אלון בן דוד, שישראל צריכה לחשוש מהחוק הבינלאומי מפני ש"די ברור לכולם ש... מתבצעים הרבה פשעי מלחמה (של ישראל) ביהודה ושומרון", שדי ברור שכל אלה שמאשימים את ישראל בג'נוסייד בעזה די צודקים?

זה היה אמור להיות ברור לגמרי שמדובר בשקר, ומשקר מי שאומר שבג"ץ הוא השכפ"ץ המשפטי של מדינת ישראל. שקר פשעי המלחמה ושקר בג"ץ-שכפ"ץ נחשף לפחות מאז דו"ח גולדסטון שהאשים את ישראל בפשעי מלחמה בזמן מבצע 'עופרת יצוקה' (2009). אז למה ממשיכים לחזור על השקר הזה, כי הוא מאפשר לבג"ץ להמשיך להרוס את קיר הברזל ולבנות במקומו את חומת זכויות הנוחבה.

העניין הוא שלא כל מי שחי כאן הוא אדם סביר או, לגמרי סביר להניח שהאדם הסביר הוא לא אהרון ברק אלא איריס ברנשטיין, שלא הצליחה להבין למה השופט הסביר חושב שזה סביר לדון בעתירה למען הזכות של תושבי עזה לאכול שמנת של תנובה בזמן שהחטופים שנותרו בחיים מעונים וסובלים חרפת רעב.

איריס התחילה בשאלה "שופטי העם, על איזה עם אתם מגינים בזמן מלחמה?". התשובה נמצאת בהמשך דבריה: "זאת עתירה הרואה את האויב וטובתו כמטרת-על יחידה של המלחמה. זאת בגידה במולדת ... אין שום מדינה בעולם המנהלת כזאת מלחמה מעוותת המעדיפה את חיי האויב על-פני חייליה וחיי ילדיה".

"באתי לכאן", המשיכה איריס להשמיע את קולו של הרוב הסביר, "כדי למחות ולצעוק לזעוק את קול העם השפוי היושב בציון מחוץ לאולם המנותק הזה, שבזמן שבנותינו ובנינו הטובים כלואים אצל העם היושב בעזה בבתיהם ובמנהרות היוצאות מבתיהם, מעונים, נאנסים, מורעבים ואין מהם סימן חיים ואתם עסוקים בהכנסת הסיוע ובהטבתו? יכול להיות?" ועוד איך יכול להיות.

הנה כמה דוגמאות רק מחודש יולי, שמצביעות על הרס שיטתי של קיר הברזל. ב-9 ביולי בג"ץ ביקש לדעת למה לא מבטלים את 'חוק האזרחות' שמונע אזרחות מפלסטינים שקיבלו אישורי שהייה בישראל, כי שוויון זה גם שוויון בין 'חוק השבות' ל"זכות השיבה", במסווה של איחוד משפחות פלסטיניות. באותו יום אישר בית המשפט הגנה משפטית לנוחבות על חשבוננו. עוד נראה כמה רוצחים יצאו לחופשי בגלל ספק סביר.

ב-10 ביולי החליטה המדינה יראת בג"ץ לאפשר לפלסטינים מהכפר דהריה לחזור ולגור בשטח האתר הארכיאולוגי חורבת זנוטא שנמצא בשטח C שבשליטת ישראל, שאליו פלשו בשנת 2000, כי זכותם של הפלסטינים לפלוש לכל מקום בארץ שלהם, לא?

ב-12 ביולי פרסם ינון יתח ש"הלוחם הבדואי שתועד כשהוא מקלל מחבלי חמאס שנלכדו ברפיח וקורא להם 'ג'וקים' - זומן לבירור משמעתי אצל מפקדי היחידה ... בצבא רואים בחומרה את צילום הסרטון". לא ברור בשביל מה צריך לציין שמדובר בבדואי, אבל די ברור שמכיוון שלא כל חייל שמעלה סרטון מזומן לחקירה, הצבא שסר למרות בג"ץ ולא למרות הממשלה חושב שזה לא יפה לדבר לא יפה לנוחבות. באותו יום פורסם ברשתות החברתיות על מעצרם של כחמישים לוחמים שחשודים בפגיעה בנוחבות או, כמו במקרה של שליו גולן ויוני כהן, ב"הוצאת אמל"ח מהצבא".

מהדיון שבג"ץ קיים ב-25 ביולי, מסתבר שלא רק זכותם של גולן וכהן להגן על מדינת ישראל מוטלת בספק. מדובר בזכותם של לפחות עוד 12 אלף יהודים, שקיבלו רישיונות נשק מ"גורם לא מוסמך. "בית המשפט הזה עומד לרשותכם" דן בעתירה של הג'ינג'י ומפלגת העבודה, שחושבים שצריך לקחת מכל ה-12 אלף האלה את הנשק שניתן להם כדין כדי להגן על חייהם וחיי משפחותיהם ושכניהם. לא מספיק שארה"ב תעצור משלוחי הנשק. גם ישראל צריכה למנוע מעצמה את הזכות להגנה עצמית, בתירוץ המדהים של חשש לשלום הציבור. אורוול קשישא היה מקבל התקף קשה של פרכוסים אם היה שומע את הטיעון הזה של השופטת וילנר.

אפשר להוסיף עוד החלטות אנטיציוניות של בג"ץ אבל מספיק באלה כדי להבין שאכן מדובר ב'תמונה הגדולה', שמראה שבג"ץ לא רק שאינו שומר על קיר הברזל, במצוות האידאולוגיה שאותה הוא משרת הוא עושה הכל כדי להרוס את הקיר שנועד להבטיח את קיומה של המדינה היהודית.