מלחמת מדין המתוארת בפרשתנו היא מקור ראשוני, אב-טיפוס, לדיני המלחמה בישראל.
במלחמות הקודמות בתורה, מלחמת עמלק והמלחמות בעבר הירדן, התיאור היה קצר והתמקד רק במלחמה, בהכרעה ובניצחון, ואילו בפרשתנו יש עיסוק נרחב בהיבטים שונים של המלחמה במובנה הרחב.
תחילה, מתואר גיוס הלוחמים. לא מדובר על גיוס כללי אלא מבחר לוחמים: אלף לַמַּטֶּה מכל שבטי ישראל, בסך הכל שנים עשר אלף חלוצי צבא. מן הביטויים: "החלצו מאתכם אנשים לצבא", "תשלחו לצבא" ו-"וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה", משתמע שמדובר בגיוס של עילית מיוחדת למשימה הזאת. לא ברור כיצד נבחרו, האם הם התנדבו כמשתמע מהביטוי "החלצו מאתכם" או נבחרו וגויסו בגיוס חובה כלשהו, כמשתמע מן הביטוי "תשלחו לצבא". בין כך ובין כך משמע מכאן שלא דובר בגיוס כללי ויתכן שלא היה צורך בכך למלחמה הזאת.
במסגרת ההערכות למלחמה מצוין גם תפקידו של פנחס בן אלעזר הכהן, שנשלח להוביל את הצבא כאשר כלי הקודש וחצוצרות התרועה בידיו. לצד הפיקוד הצבאי, שרי אלפים ושרי מאות, מובילה את המלחמה גם מנהיגות של קודש.
המלחמה עצמה מתוארת כמלחמה מוצלחת שבה הושגה המטרה לנקום נקמת ה' במדין. אפשר למנות כמה מרכיבים של הניצחון במלחמה: הריגת כל הזכרים במדין, כאשר הכוונה כנראה לגברים הלוחמים שכן את הילדים לקחו בשבי. כמו כן, הרגו את חמשת מלכי מדין, דהיינוהמנהיגים הפוליטיים והצבאיים שלהם. הרגו גם את המנהיג הרוחני שגרם לכל פרשת השיטים ובעל פעור, את בלעם בן בעור. את הנשים ואת הטף לקחו בשבי, את עריהם וטירותיהם שרפו באש, ואת הרכוש, השלל והמלקוח, הביאו אל המחנה.
הלוחמים ששבו מן המלחמה לא זכו לקבלת פנים מפוארת וחגיגית. במקום זאת משה רבנו קצף עליהם, על שהחיו את הנשים. משמע, בדרך כלל אכן כך ראוי לעשות, להחיות את הנשים וכך נעשה גם במלחמות אחרות בתנ"ך, אבל במקרה הזה, מכיוון שהנשים היו העילה לפרשת פעור, דרש משה להרוג את כל אלו שהיו יכולות להיות קשורות לפרשיית הזנות, ולהחיות רק את ה"טף בנשים, אשר לא ידעו משכב זכר".
שתי ההנחיות האחרות שקיבלו את פניהם של השבים מן המלחמה התייחסו לעניינים של רוח ונפש ולעניינים של ממון.
בהקשר הרוחני, משה רבנו לימד את השבים מן המלחמה שעליהם להיטהר. הם עצמם נדרשו לשהות שבוע ימים מחוץ למחנה ולהתחטא כדרך שנטהרים מטומאת מת. גם כל מה שבזזו והביאו עמהם התחייבבטיהור מטומאת מת, בליבון והגעלה של כלי נכרים משומשים לפי הלכות כשרות, ובנוסף, בטבילת כלים, כדין כלים הנלקחים מן הגוי, אפילו הם חדשים וכשרים.
במישור הממוני, לימד משה את החובה לחלק את השלל באופן שוויוניבין הלוחמים לבין שאר העדה ולהפריש ממנו מס, "מכס לה'". התורה מקדישה פסוקים רבים לתיאור מפורט של הדרך המדויקת לחלוקת השלל ומונה את המספרים והסכומים במידה המאפשרת להבין עד כמה חשובה החלוקה ההוגנת והנהלת החשבונות המדויקת.
כידוע, החומש אינו ספר הלכה ואי אפשר לגזור ממנו הנחיות מעשיות מבלי להעביר את הדברים דרך מערכת העיבוד של התורה שבעל פה. לכן, למרות שפרשת מלחמת מדין שבתורה היא בית אב לתורת המלחמה בישראל, אי אפשר לפסוק על פיה הלכה למעשה.
הריגת כל הזכרים, שביית כל הנשים והטף ושימוש בהם או מכירתם לעבדות, אינם חלק מתורת המלחמה בישראל. גם נוהל חלוקת השלל המתואר בתורה אינו קיים עוד. ביזה פרטית אסורה על פי חוק ושלל יכול להילקח רק על ידי הצבא, הוא מוחזק ומטופל על ידי הצבא והמדינה ואינו מחולק לציבור, לא ללוחמים ולא לשאר העדה, לכלל האזרחים.
אבל כמו בכל התורה כולה, גם כאן, המגמות העולות מדברי התורה שבכתב מנחות את המחשבה ההלכתית והמעשית מאז ועד היום.
הכלל העיקרי העולה מכל הפרשיה הזאת הוא, שלמרות שמלחמה היא בדרך כלל אירוע כאוטי, שיש בו מהומה רבה ואי-סדר מובנה, ערעור של כל סדרי החיים הנורמליים ופגיעה באורחות המוסר הנהוגות בימי שגרה, התורה מצווה להנהיג סדר, משטר ומוסר גם במהלך המלחמה עצמה ובמה שמתרחש בעקבותיה.
תפיסה ערכית משמעותית נוספת שעולה מן הפרשה הזאת היא העדר ששון קרב והתלהבות יתירה מן המלחמה. הלוחמים מתוארים כאנשים שנבחרו או התנדבו להילחם כי כך צריך וכך נצטווינו, אך לא כגיבורי חיל נועזים שמלחמתם אומנותם. גם בשובם מן המערכה הם אינם מתקבלים כגיבורים ונישאים על כפיים בחוצות קריה, אדרבה, הם נדרשים להסגר למשך שבעה ימים מחוץ למחנה ולהיטהר מן הטומאה הנובעת מן המפגש עם המוות הכרוך במלחמה.
מאידך גיסא, התורה אינה מתנכרת לצורך להילחם ולהרוג ואינה סולדת מכך. אדרבה, במקרה המיוחד של מלחמת מדין גם לא הסתפקובהריגת הגברים הלוחמים והמנהיגים, אלא היתה דרישה מחייבת להרוג גם את הנשים שהיו חלק מן המזימה האנטי-ישראלית של בלעם והמדיינים, המזימה שהמיטה את אסון המגיפה בשיטים. מפרשת מלחמת מדין למדנו שאין סתירה בין החובה להרוג ולמצות את הדין עם האויבים, לבין הסלידה מעולם הטומאה והמוות הכרוך במלחמה והצורך להיטהר ממנה בסיומה.
עוד עולה מן הפרשה התודעה של השותפות בין הלוחמים לבין העורף. היא מתבטאת באופן חלוקת השלל, והיא תתבאר יפה בעתיד על ידי דוד, במלחמת צקלג. דוד יחייב חלוקה שווה של השלל בין הלוחמים לבין "היושבים על הכלים". החיילים שנותרו מאחור ולא השתתפו בקרב, תומכי הלחימה, הם חלק בלתי נפרד מן הצבא. הנחייתו של דוד נקבעה כחוק צבאי בישראל לדורות עולם. בעצם, התורה מרחיבה יותר מכך. השותפות היא לא רק בין החלקים השונים של הצבא, אלא גם בין הצבא לבין החברה האזרחית. החברה האזרחית כולה מהווה עורף ומקור משען ללוחמים, וההנהגה הרוחנית מחזקת את ידיהם, ולכן הם שותפים גם ברווחי המלחמה, במידה והם קיימים.
הביקורת של משה רבנו על הטעות של הלוחמים שלא הרגו את נשות מדין כמצופה, לא הוטחה בפניהם של החיילים עצמם, אלא הופנתה אל "פקודי החיל, שרי האלפים ושרי המאות הבאים מצבא המלחמה". אפשר ללמוד מכך פרק בהלכות אחריות: מי הם אלו שאליהם אמורות להיות מופנות התלונות והביקורת על כשלים וטעויות בניהול המלחמה. משה קצף על המפקדים הבכירים, ולא על החיילים. עצם העובדה שמשה לא נרתע מלבקר את המפקדים השבים מן המלחמה מעידה גם על החובה לבדוק, לחקור ולתקן, ולא לנוח על זרי הדפנה, גם כשהמלחמה עלתה יפה וכל מטרותיה הושגו.
העובדה שמשה לא חשש לשלוח את כלל הלוחמים לשבוע של הסגר והיטהרות, מעידה על כך שגם כלפי כלל החיילים יש מקום להצבת דרישות ומגבלות. אי אפשר לומר שמכיוון שנלחמו וסיכנו את נפשם, אסור לתבוע מהם תביעות ערכיות ומוסריות ויש לשאת אותם על כפים ולעטוף אותם רק בחיבוקים אוהבים. ודאי שצריך להעניק להם את כל הכבוד, ההערכה והתמיכה, אבל צריך להבין שיש במלחמה ממד מטמא והרסני, והוא מצריך טיפול זהיר ואחראי, לטובתם של הלוחמים עצמם, וגם לטובת כלל החברה שאליה הם שבים.
בבואי להכין את הדף הזה, עיינתי כדרכי בדפים שנכתבו בשנים קודמות. מצאתי שלפני שמונה עשרה שנים, בפרשת מטות-מסעי תשס"ו, עסקתי בנושא זה של מוסר המלחמה, בסגנון קצת שונה. אז היינו בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה בצפון, ומבצע "גשמי קיץ" בדרום. לפני עשר שנים, בשבת זו, חזרתי ושניתי את הסוגייה של מלחמת מדין והוראותיה המוסריות, כאשר היינו בעיצומו של מבצע "צוק איתן". והנה שוב אנו נדרשים לסוגיות אלה של מוסר המלחמה וערכיה, בעיצומה של מלחמה ממושכת וקשה מקודמותיה.
יהי רצון שתהיה זו הפעם האחרונה לעסוק בסוגיות אלה מתוך הקשר אקטואלי, עם השלכות מעשיות, ואפשר יהיה לדון בהן מעתה ואילך, רק בבחינת "דרוש וקבל שכר".
פרופ׳ הרב יהודה ברנדס, נשיא המכללה האקדמית הרצוג