יש שתי אפשרויות לקרוא את פרשת התוכחה, על קללותיה הנוראות. האפשרות האחת היא לקרוא ולפרש אותה כפשוטה.
כאשר הכתוב אומר: "יַדְבֵּק ה' בְּךָ אֶת הַדָּבֶר עַד כַּלֹּתוֹ אֹתְךָ מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:" פשוטו כמשמעו: תהיה מגפת דבר קשה שתגרום לכליונו של העם היושב בארץ. לא ידוע לנו על מאורע כזה בעבר, וגם אין הכרח שיתרחש בעתיד. הלא הקללה אינה נבואה אלא איום. וב"ה האיום הזה, שלא כאחרים בפרשה, לא התקיים בשלמותו.
קריאה כזאת דומה במידה מסוימת לקריאת הפסוק "עין תחת עין" כפשוטו, במובן שהעונש על פגיעה בעינו של אדם הוא עקירת עינו של המזיק. או ש"לא תבשל גדי בחלב אמו" הוא איסור מוגבל מאד, לבישול גדי בחלב אמו העז בלבד. או שהפסוק "ויראו את א-להי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר"(שמות כד י) מתאר דמות פיזית של הא-להים, אותה ראו משה ואהרן, נדב ואביהוא ושבעים מזקנים ישראל למרגלות הר סיני. הקריאה הזאת היא קריאה לגיטימית, דרך הפרשנות של "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" ו"פשוטו כמשמעו", אבל היא אינה היחידה, בשום אופן.
פרשני התורה הפשטנים, מימי גדולי הראשונים ועד ימינו, הראושהפשט עצמו מתפרש לעתים שלא כמשמעו. מתוך ההקשר הרחב,השוואה למקבילות בתורה ודרכי פרשנות נוספות ומגוונות, מתברר שלפשט יש מובנים שונים מן המשמעות הראשונית. הרשב"ם טבע את המושג "הפשטות המתחדשים בכל יום", וניסח בכך את הרעיון המנחה את כל מפרשי הפשט בכל הדורות: העמקה נוספת וכלים חדשים מגלים רבדים ומשמעויות חדשות בפשט, בכל עת.
מלבד הפשט, לימדונו חז"ל והמפרשים בכל הדורות, שיש לפרש את התורה גם במישורים אחרים: רמז, דרש וסוד. פעמים רבות, הפשט אינו הפירוש המקובל למעשה, אסור לבית דין בישראל לקיים "עין תחת עין כפשוטו", איסור אכילת בשר בחלב רחב הרבה יותר מאשר גדי בחלב אמו, ואסור באיסור חמור לשוות דמות הגוף לקדוש-ברוך-הוא. במקרים אלה יש לשאול מה טעם נכתבו הדברים כפי שנכתבו ואיזה תועלת פרשנית או רעיונית יש לפשט, הגם שאינו מקובל להלכה ולמעשה.
משכך, ברור שגם את התוכחה אפשר וצריך לקרוא לא רק בדרך הפשט. אדרבה, על פי דרכה של תורה, אין שום הצדקה והגיון להשאר בה רק ברובד המשמעות הראשונית והפשוטה. לכן, לכל פסוק ופסוק מן התוכחה יש מגוון של פירושים ודרשות, מסוגים שונים. לדוגמה,הפסוק "ידבק ה' בך את הדבר...", שצוטט לעיל, יש מפרשים לא על העם כולו אלא על חוטא יחיד (אור החיים), יש מציעים הבט פסיכולוגי: "אפשר שחוסר השקט הפנימי ועינויי ההאשמה העצמית מגבירים את כח ההרס של הדבר, ואילו מנוחה נפשית וביטחון בה' מסייעים לאדם להתגבר על המחלה על ידי כוחותיו הפנימיים (רש"ר הירש). במשנה מגדירים מגפת דבר, בעיר של "חמש מאות רגלי", שיצאו ממנה שלשה מתים בשלשה ימים בזה אחר זה (תענית ג ה), ושיעור שכזה כבר מחייב תגובה חמורה של התרעות, תעניות ותשובה. מפרשים רבים ראו בדבר רק דוגמה למחלות מידבקות (תולדות יצחק)ומגפות (עי' בפירוט בליווי הדגמות היסטוריות בפירוש אברבנאל לירמיהו כט יח).
הגדילו לעשות בפרשנות החסידית. על סמך מקורות קבליים, הציעו הדרשנים החסידיים מסלול מהפכני, שבו מצאו בכל אחת מן הקללות ברכה גנוזה. והפסוק "ידבק ה' בך את הדבר" נדרש לכיוון של דבקות בה' (מאור ושמש). ללמדך, שאפשר גם להמתיק את הגלולה המרה של התוכחה ולהמיר אותה בסוכריה מתוקה של חסידות ועבודת ה'.
אם נקרא השבת את פרשת התוכחה בדרך הראשונה, המצומצמת, פשוטה כמשמעה, היא תיראה לנו כבכל שנה, כתיאור של אירועים קשים מן העבר, מימי חורבן בית ראשון ושני, מתקופת הגלות ועד לכל המאוחר, מימי השואה.
אולם אם ניגש לקריאת התוכחה מנקודת מבט רחבה יותר, ונקשיב גם להבטים פשטיים אחרים, להבטים דרשניים, סמליים ומטאפוריים, נגלה בה בנקל התייחסות ישירה לחיינו, לעולמנו, לאירועי השנה שחלפה עלינו.
הפסוק "יִתֶּנְךָ ה' נִגָּף לִפְנֵי אֹיְבֶיךָ בְּדֶרֶךְ אֶחָד תֵּצֵא אֵלָיו וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים תָּנוּס לְפָנָיו וְהָיִיתָ לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ" מתאר (גם) את מה שאירע בעוטף עזה בשמחת תורה ואת התגובה במדיה העולמית למהששודר משם לכל העולם כולו.
הפסוק: "וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הַעִוֵּר בָּאֲפֵלָה וְלֹא תַצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶיךָ" מתאר (גם) את העוורון או את הסנוורים שבהם הוכו כל גורמי המודיעין והמופקדים על ההתרעה, בתקופה שקדמה לשמיני עצרת עד הלילה האחרון, עד שנפקחו עינינו בשבת עם שחר.
הפסוק "בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ נְתֻנִים לְעַם אַחֵר וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת וְכָלוֹת אֲלֵיהֶם כָּל הַיּוֹם וְאֵין לְאֵל יָדֶךָ", מתאר את מצבם של החטופים עד לרגע כתיבת הדברים האלה.
בקריאה הפשטית המקובלת, פרשנו את הפסוק "יִשָּׂא ה' עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר" לפלישות של עמים זרים, כדוגמת האשורים, הבבלים בימי התנ"ך או היוונים והרומאים בימי בית שני. כיום, מתבקש פירוש חדש: המל"טים והטילים המגיעים מרחוק, מאיראן ומתימן, דואים אלינו כאשר ידאה הנשר. יתכן שהפירוש הזה בימינו הוא יותר פשט מאשר הגעתו של צבא לוחםברגליו לארץ. הרי הדימוי "כאשר ידאה הנשר" לצבא רגלי, רחוק הרבה יותר מן ה"פשט", מאשר ההקבלה של צפורי המתכת לעופות הדורסים.
ומשכך, גם הפסוק "יִתֵּן ה' אֶת מְטַר אַרְצְךָ אָבָק וְעָפָר, מִן הַשָּׁמַיִם יֵרֵד עָלֶיךָ", יכול להתפרש על גשם מסוג אחר משהורגלנו בו. לא אבק ועפר כמשמעו, אלא רקטות וטילים ושאר מרעין בישין מן הסוג הזה.
מסתבר שגם קללת "יככה ה' בשגעון ובעורון ובתמהון לבב", אמורהלהתפרש בזמננו על תופעות חברתיות, ציבוריות, פוליטיות ותקשורתיות, שאנו מתקשים להבין מאין הן נובעות. מלימוד התוכחה אפשר להבין שיש מהן שאינן החטא אלא הן כבר חלק מעונשו.
ההבנה שהתוכחה אינה חייבת להתפרש ולהתממש כפשוטה ובמלואה, אלא ניתן להפיק ממנה תובנות מעשיות לקורות חיינו ומשמעותם, אינה הבנה מפחידה ומאיימת כפי שנראה במבט ראשון. יש בה גם ברכה ותקווה.
הברכה היא בכך שהקללה אינה טוטלית וחד-כיוונית. בצד פריטי התוכחה המתקיימים בנו לצערנו, אנחנו רחוקים מאד מהתיאורים המרים של התוכחה כפשוטה במלואה, תודה לא-ל. ברוך ה', גם הרבה מפסוקי הברכה מתקיימים בעת ובעונה אחת עם הקללה.
ארץ ישראל נותנת פריה, זבת חלב ודבש. הפסוק "יצו ה' אתך את הברכה באסמיךובכל משלח ידך" התקיים ב"ה בשפע רב בשנה האחרונה. החקלאות הישראלית מניבה פירות נפלאים אפילו באיזורים המוכים והמשובשים, בצפון ובדרום. הברכה מתקיימת "בכל משלח ידך", במישורים שונים של הכלכלה הישראלית. גם הפסוק "יִתֵּן ה' אֶת אֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ נִגָּפִים לְפָנֶיךָ" מתקיים בכל יום ויום כמעט, ממחרת שמחת תורה ועד עתה.
המציאות קשה ומורכבת, יש בה אורות וצללים, ברכה וקללה. השנה אנו חווים אותן בעוצמות גדולות בהרבה מאשר בשנים קודמות. למעטקללת הדבר, אותה חשנו בעוצמה רבה יותר בשנות הקורונה. לצד האבלות והכאב על כל התוכחות שהתקיימו בנו, עלינו גם לדעת לשמוח בכל הטוב שהקב"ה מרעיף עלינו גם בימים האלה ולזכור היטב עד כמה אנחנו רחוקים ב"ה מן הנוסח המלא של הקללות, ישמרנו ה' ויצילנו מהן.
בעיקרו של דבר, יש לזכור שהפרשיות הכתובות של הברכה והקללה, והמימוש הריאלי שלהן בחיינו, נועדו לעורר אותנו להתעשת, לשוב בתשובה, לתקן את דרכינו ולהיטיב את מעשינו. כך נטה את כף המאזניים לריבוי הברכות עד בלי די ולהתמעטות הקללות עד ביטולן הגמור.
מעבר לתיקון ולתשובה, נחוצות גם תפילות. כדוגמת נוסח התפילה שנאמר בעת וידוי מעשרות, בתחילת הפרשה: "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ".
הכותב הוא נשיא המכללה האקדמית הרצוג