ברכת קדושת היום בתפילת העמידה בשבתות ובמועדים מתמצתת את מהותו של היום במילים ספורות. כך גם חתימת הברכה של יום הכיפורים: "ברוך אתה ה', מלך מוחל וסולח לעוונותינו ולעוונות עמו ישראל ומעביר אשמותינו בכל שנה ושנה, מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הכפורים".
משמע, שעניינו של יום הכיפורים הוא המחילה והסליחה של הקב"ה לעם ישראל. משמע גם שסליחה ומחילה זו ידועה מראש וחוזרת בכל שנה ושנה. בדומה לכך אומרים בתפילת נעילה "כי אתה סלחן לישראל ומחלן לשבטי ישורון, ומבלעדיך אין לנו מלך מוחל וסולח". זהו תיאור של תכונת אופי כביכול של רבונו של עולם: סלחן ומחלן, וממנה נובעת מציאות קבועה בעולם: הסליחה לישראל ביום הכיפורים בכל שנה.
נוסחה זו חוזרת כמה וכמה פעמים בתיאור מידותיו ופעלו של ה' יתברך, מבלי שהיא מקדימה לסליחה דרישה לתשובה. היא מופיעה גם כתודעה של האדם המתפלל. אליה אנחנו מתכוונים באמירת י"ג מידות הרחמים, "ה' ה' א-ל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת, נוצר חסד לאלפים נושא עוון ופשע וחטאה ונקה". נוסחה שאנו חוזרים עליה שוב ושוב, במהלך ימי הסליחות ויום הכיפורים, בתקווה שבעצם אמירתה אנו מחוללים את הכפרה, כפי שהדריך הקב"ה את משה רבנו בעקבות חטא העגל.
ישנה תפילה שמבטאת בעיני יותר מכל את הגישה הזאת של המתפלל. זו תפילה המיוחסת בגמרא לאמורא רבא: "אֱלהַי. עַד שֶׁלּא נוצַרְתִּי אֵינִי כְדַאי, וְעַכְשָׁו שֶׁנּוצַרְתִּי כְּאִלּוּ לא נוצַרְתִּי. עָפָר אֲנִי בְחַיָּי, קַל וָחמֶר בְּמִיתָתִי. הֲרֵי אֲנִי לְפָנֶיךָ ה' אֱלהַי וֵאלהֵי אֲבותַי, כִּכְלִי מָלֵא בּוּשָׁה וּכְלִמָּה. יְהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלהַי וֵאלהֵי אֲבותַי, שֶׁלּא אֶחֱטָא עוד. וּמַה שֶּׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ מְחק (בנוסח הגמרא: מרק) בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, אֲבָל לא עַל יְדֵי יִסּוּרִין וְחולָאִים רָעִים". רבא היה אומר את התפילה הזאת בכל יום, ורב המנונא זוטי היה אומרה כוידוי ביום הכפורים, ואף במחזור שלנו היא התקבלה כחלק מן הוידוי.
יש בתפילה הזאת מידה לא מבוטלת של חוצפה. לא זו בלבד שהמתפלל אינו מתחייב לשוב בתשובה ולחדול מלחטוא, אלא הוא מטיל את האחריות לכך שלא יחטא על ה' יתברך: "יהי רצון מלפניך שלא אחטא עוד". ומה באשר לחטאים שכבר נעשו? הוא מבקש ומצפה מה' למחוק אותם או למרק אותם – בלי שום סבל וייסורים, ואפילו בלי שמצופה ממנו לשוב בתשובה, שהרי הוא כעפר וככלי מלא בושה וכלימה, ודי בזה.
תפיסה זו עולה בקנה אחד עם פרשת עבודת כהן גדול ביום הכפורים שבתורה. התורה מטילה על הכהן עבודת יום קשה ומפרכת שמטרתה העיקרית היא לכפר על בני ישראל. לא נאמר בתורה במפורש שהכפרה תלויה בתשובה ובמעשים טובים של עם ישראל. אלא אדרבה, הכהן הגדול הוא שמתוודה על עוונותיו ועל עוונות עם ישראל, ומכפר עליהם בקרבנות היום ובשילוח השעיר לעזאזל.
לפי התפיסה הזאת יום הכפורים הוא יום של סליחה מחילה וכפרה מאת ה', שאינו מותנה בדבר. חכמים ניסחו זאת במילים "עיצומו של יום מכפר". לפי הגמרא זו דעתו של רבי יהודה הנשיא: יום הכפורים מכפר גם בלי שעשו תשובה. (יומא פה ע"ב).
כנגד הגישה הזאת קיימת גישה הסוברת שעיקר עניינו של יום הכיפורים הוא במעשה התשובה של האדם. כך ניסח הרמב"ם בהלכות תשובה: "יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל, ליחיד ולרבים. והוא קץ מחילה וסליחה לישראל. לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתוודות ביום הכפורים" (הלכות תשובה ב ז). מבלעדי התשובה, אין יום הכפורים מכפר. יתר על כן, גם תשובה פגומה שיש בה התחכמות אינה מועילה: "האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה, אחטא ויום הכפורים מכפר, אין יום הכפורים מכפר". (משנה יומא ח ט).
המקור לתפיסה הזאת בתורה הוא תיאורו של יום הכיפורים בפרשת המועדים בויקרא: "אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם ... כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם." עינוי הנפש הוא רכיב משמעותי של היום ושל הכפרה. חובת הצום ושאר עינויי הגוף ביום הכיפורים היא חלק מתהליך של תשובה. הנביא ישעיהו מפרש שהצום המובחר אינו רק עינוי גוף אלא גם תיקון של המעשים: "הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ: הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם" (ישעיהו נח ו-ז).
במשנה במסכת יומא משמע שיום הכפורים מכפר רק אחרי התשובה (יומא ח ח). מתוך ספרות המוסר והמחשבה בכל הדורות עולה ההכרה שיום הכיפורים הוא יום השיא של תהליך התשובה שתחילתו בראש חודש אלול. החובה להתוודות עשר פעמים במהלך התפילות של יום הכפורים מקבעת את התודעה הזאת גם בסדר התפילה. מכל אלו נובעת התחושה הבסיסית של כל יהודי העומד בתפילה ביום הכיפורים, שהוא חווה את אימת הדין ומבטא את האחריות והרצון שלו לשוב בתשובה שלמה כדי לזכות בדין.
לפי התפיסה הזאת יום הכיפורים הוא יום דין. הכפרה של יום הכיפורים תלויה בכך שהאדם ישוב בתשובה ולכן עיקר המאמץ מוקדש ביום הזה למרכיבי התשובה: תענית ווידוי, חרטה על העבר וקבלה לעתיד. במצוות שבין אדם לחברו, נוספת גם חובה לרצות את חברו עד שיסלח לו, שאם לא כן התשובה לא מועילה וממילא גם יום הכיפורים לא מכפר (משנה יומא ח ט).
כיצד מיישבים בין שתי התפיסות האלה ביום הכיפורים? אפשר לומר שזו סתירה ולפיכך היא שנויה במחלוקת תנאים כפי שמבואר מן הגמרא במסכת יומא. כיוון אחר העולה מדרשת 'ארבעה חילוקי כפרה' של רבי ישמעאל (תוספתא יומא ד) הוא הבחנה בין סוגי העבירות: יש עבירות קלות יותר שעליהן יום הכיפורים מכפר גם בלי תשובה, וחמורות שעליהן אין כפרה בלי תשובה, ויש חמורות עוד יותר, שכפרתן מצריכה ייסורים ואפילו מיתה. קיימת גם הבחנה ברורה בין מצוות שבין אדם למקום, שעליהן הקב"ה יכול לכפר גם בלי תשובה, אבל עבירות שבין אדם לחברו אין בהן כפרה בלא תשובה מעשית –שירצה את חברו.
אבל לאור לימודנו לאורך השנה בעניין הכפילות והשניות בתורה, מתאים יותר לפרש את כפל המשמעות של יום הכפורים לא בדרך של מחלוקת או חילוקים ואוקימתות, אלא כשני היבטים של היום המתקיימים זה לצד זה במלואם. יש יום הכיפורים של מידת האהבה ויש יום הכיפורים של מידת היראה.
עבודת יום הכיפורים במידת האהבה מתנהלת במישור הרחמים, ובה מתכוון האדם להתקשר, להתחבר ולעורר את הרחמים הרבים של הבורא על בריותיו ובייחוד על עמו ישראל. עבודת יום הכיפורים במידת היראה מתנהלת במישור הדין, ובה מתכוון האדם שהוא עומד במשפט לפני ה' ומשתדל לזכות בו. הוא עושה זאת על ידי הטיית כף המאזניים של מעשיו ושל כל עם ישראל מכף חובה לכף זכות, בכל דרך אפשרית: בתפילה, בתשובה ובצדקה, המעבירים את רוע הגזירה.
אין צורך להכריע בין שני העולמות הללו או אפילו לייצר תרכובת מאוזנת ושקולה בין שניהם. הם עומדים כל אחד בפני עצמו בכל עת. האדם העובד את ה' נמצא בתודעת רצוא ושוב מצד לצד, במהלך יום הכיפורים במעשיו ובתפילותיו.
כך לדוגמה, אפשר לחוות את הצום כעינוי ולראותו כחלק מעולם היראה והדין, ואפשר לחוות את הצום כחלק מעולם האהבה, הרחמים והחסד, כהתעלות למדרגת המלאכים שאינם זקוקים לאכילה ושתיה וצרכי הגוף, כמשה רבנו בהר סיני וכאליהו בחורב. אפשר לראות את הווידוי במבט של אהבה, כפירוט של העבירות שה' מוחל לנו עליהן ביום הזה באהבה ולמנות אותן בגיל וברננה. ואפשר לראות את הווידוי במבט של יראה, כרשימה מאיימת של עוונות שעלינו לשוב עליהם בתשובה שלמה על מנת שלא יעכבו את חתימתנו לטובה ביום הזה, ולומר את הווידוי בשברון לב וברוח נכאה. השניות הזאת חוזרת בכל פרטי עבודת היום.
בשבת שעברה דיברנו על המימוש של הקריאה הכפולה בפרשת האזינו בחיינו בשנת תשפ"ד, בין חסד לדין בהנהגת ה' עם עם ישראל. כך הדבר גם ביחס לשניות של יום הכיפורים שאנו עוסקים בה. בשנה הזאת נחשפנו בעוצמות גבוהות ביותר לאפשרות קיומם של רגשות מעורבים בלבבות: יראה ואהבה, דין ורחמים. שמענו פצועים קשה שמודים לה' על רוב רחמיו, על כך שנשארו בחיים. שמענו הקלטות וקראנו מכתבים של חיילים שנפלו, הספדים ודברים של משפחות שכול, שלצד האימה מפני המוות והיגון בעקבותיו גם התמלאו עזוז ואהבת ה' כאברהם אבינו ויצחק בנו בשעת העקידה.
יש מקום בלב לשתי התפיסות של יום הכיפורים ויש די זמן ודי תפילות במהלך היום כדי לאפשר לשתי מערכות התודעה האלה להתקיים זו בצד זו, להופיע ולצוף במחשבות, ברגשות ובחוויה האמונית, כל אחת בזמנה ולפעמים אפילו בבת אחת.
יהי רצון שנזכה לעמוד בפני ה' ביום הכיפורים הזה בלב שלם ושבור, בתום ובאמונה, נשכיל לשוב בתשובה שלמה ונקווה שהקדוש-ברוך-הוא יקבלנו ברצון וימחול עוונותינו בלי להתחשב בחטאינו ובעוונותינו.
ונחתם אנחנו וכל עם ישראל לחיים טובים וארוכים ולשלום.
הכותב הוא נשיא המכללה האקדמית הרצוג