עיקרון השקיפות הוא עיקרון יסוד במערכת המשפט הישראלית ומעוגן בחוק יסוד השפיטה.
סעיף 3 לחוק היסוד קובע כך: "בית משפט ידון בפומבי, זולת אם נקבע אחרת בחוק או אם בית המשפט הורה אחרת לפי חוק". שופט בית המשפט העליון של ארצות הברית לואיס ברנדייס טבע את הביטוי שלפיו "אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר, ואור המנורה הוא השוטר היעיל ביותר".
בתי המשפט בישראל העלו על נס את חובת השקיפות של המערכות הציבוריות, אולם לדאבון הלב מערכת המשפט בפני עצמה היא אחד הגופים הכי פחות שקופים, למרות שכאמור עיקרון הפומביות בניהול ההליכים בבתי המשפט מעוגן בחוק יסוד.
לאחרונה עוררתי את כעסם של כמה משופטי בית המשפט העליון בגלל פרסום שפרסמתי. בקצרה רבה אציין שמדובר בהתפתחות של פרשה פלילית שפרסמתי מעל דפי עיתון זה. במרץ 2023 טיפסו ארבע עזתים מעל גדר המערכת באזור צפון הרצועה ונכנסו לתוך שטח ישראל. העזתים נתפסו על ידי צה"ל והועמדו לדין. בית המשפט המחוזי בבאר שבע דחה את הסדר הטיעון של הפרקליטות עם אחד הנאשמים בפרשה (בן 17 ו־11 חודשים), והוסיף לו עשרה חודשי מאסר. המדובר במוחמד אבו־פריח, שהסתנן לישראל במסגרת ההתפרעויות על הגדר במרץ 2023, ואף יידה אבנים על ג׳יפ צבאי במסגרת התפרעות קודמת בפברואר 2022. הצדדים חתמו על הסדר שלפיו הוא יורשע וייגזרו עליו 18 חודשי מאסר בפועל. בהמשך פרצה המלחמה, ולפני שנגזר עונשו הוא נשלח לתסקיר של שירות המבחן. בתסקיר הוא דיבר בעזות ובזחיחות על רצונו להשתתף במאבק האלים נגד ישראל, ולא הביע חרטה כלשהי. כשנשאל מהם תחביביו, הוא השיב "התחביב שלי זה להיות שהיד". בית המשפט המחוזי בבאר שבע החליט באופן חריג שלא לכבד את הסדר הטיעון על רקע דבריו לשירות המבחן, וגזר עליו 28 חודשי מאסר בפועל.
הסנגוריה הציבורית הגישה ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, שהוסיף לנאשם כאמור 10 חודשי מאסר. התיק הגיע להרכב של השופטים סולברג, ברק־ארז ומינץ.
בין השופטים סולברג ומינץ לשופטת ברק־ארז התגלעה מחלוקת. השופטים סולברג ומינץ רצו להשאיר את פסק הדין של 28 חודשי מאסר. ברק־ארז רצתה להפחית העונש ל־18 חודשי מאסר כפי שנחתם בהסדר הטיעון. בעקבות כך הציעו שלושת השופטים פשרה: תסכימו על עונש של 22 חודשי מאסר. הצדדים קיבלו את הצעת בית המשפט, וכך הופחתה חצי שנת מאסר מהעזתי הצעיר שהצהיר שהוא מעוניין להיות שהיד ושזה התחביב שלו.
אלא שהשופטים לא רצו שהציבור יכיר את תוכן פסק הדין, ולכן הם פרסמו פסק דין בן שורה אחת שאינו אומר כלום. כך נכתב בפסק הדין: "בגמר הדיון, בהמלצתנו הוסכם להעמיד את רכיב המאסר בעונשו של המערער על 22 חודשי מאסר, וכך אנו פוסקים". אין בפסק הדין הזה פירוט הכי מינימלי שיש, לא של העובדות ולא של הנימוקים. כלום. וזה לא נעשה בטעות. כך הציבור לא היה יכול לדעת שום דבר על התיק ועל הפשרה, וכך לא יוכלו לבקר את פסק הדין ואת השופטים.
הפרסום שלי על הנאמר בדיון התבסס על שני גורמים שונים שנכחו באולם. אלא שלאחר מכן הוציאו השופטים הכחשה, טענו שהפרסום מאוד לא מדויק ושהצעת השופטים לצדדים להפחית את עונשו של המערער הייתה על דעת כל חברי ההרכב. "במוקד הדיון עמד היקף חריגת העונש מהסדר הטיעון שאליו הגיעו הצדדים, בין השאר על רקע קשיים ראייתיים".
אני מוכן להניח שהוטעיתי, ושדברי השופטים לא הובנו נכון על ידי הצדדים שנכחו בדיון. אבל זו בדיוק הבעיה בחוסר השקיפות בבית המשפט. פסק הדין הוא בן שורה אחת ולא ניתן ללמוד ממנו כלום. גם מפרוטוקול הדיון לא ניתן ללמוד דבר, ובוודאי שאי אפשר להסיק ממנו שבמוקד הדיון עמד היקף חריגת העונש מהסדר הטיעון בין השאר על רקע קשיים ראייתיים. למעשה, הפרקליטות כלל לא הסכימה שהיה קושי ראייתי כלשהו בתיק הזה. גם בית המשפט המחוזי לא קיבל את טענת הסנגור שהסדר הטיעון נבע מקשיים ראייתיים. מקריאת הפרוטוקול בבית המשפט העליון לא ניתן להבין דבר.
התופעה הזאת איננה באג, היא פיצ'ר. אני יכול להבין את שופטי בית המשפט העליון. שקיפות היא לא דבר נוח ולא דבר נעים. מלכתחילה, דיוני בתי המשפט הוקלדו לפרוטוקול בכל הערכאות, חוץ מערכאה אחת: בית המשפט העליון. בית משפט העליון הן בשבתו כערכאת ערעור והן בשבתו כבג"ץ התנהל בחוסר שקיפות ובלי פרוטוקול. הנימוק לכך היה פשוט: אין צורך, זה מיותר.
רק ב־2008 עברה הצעת חוק המחייבת את בית המשפט העליון לתעד את דיוניו בפרוטוקול. למחרת ראיינה אלה לוי־וינריב ב'גלובס' את שופט בית המשפט העליון בדימוס יעקב טירקל ז"ל, והוא הגיב כך: "זה מסוג התיקונים שמצלצל לי כמעט קנטרני. בבית המשפט העליון שעליו ממילא אין ערעור ולגביו לא יכולה להתעורר אף פעם שאלה של 'זה טען כך וזה טען אחרת' או 'עובדה כזאת הועלתה ואחרת לא הועלתה' זה די מיותר".
גם בהמשך, כאשר כבר נאלצו השופטים לנהל פרוטוקול מסודר – לרוב התרחשה תופעה מדהימה. דברי הצדדים תומללו לתוך הפרוטוקול, אך דברי השופטים לא הוכנסו אליו. גם כיום, כאשר חובת כתיבת פרוטוקול מדויק עוגנה בחקיקה והפכה לנורמה ברורה ומחייבת, בהערכה גסה ב־95 אחוזים מן המקרים הפרוטוקולים בבית המשפט העליון משובשים מאוד, ולעיתים רבות (מדי) הפרוטוקול לא רק שאינו משקף את הנאמר ומשמיט חלקים ניכרים מתוך הדיון, אלא יש בו טעויות רבות עד כדי ציטוטים הפוכים בדיוק ממה שבפועל נאמר בדיון. איך שלא תסתכלו על זה, עגום במיוחד שדווקא בערכאה העליונה במדינת ישראל התיעוד והשקיפות הם הכי כושלים. אם השופטים סולברג, ברק־ארז ומינץ היו מקפידים על פרוטוקול נאות ועל נימוק מינימלי, הציבור היה יכול להתרשם בעצמו עם מי הצדק בעניין ההקלה בעונשו של אותו מתפרע עזתי.
הצדק צריך להיות משודר
לפני כמה שנים, רתם אותי ידידי עורך הדין אהרן גרבר מפורום קהלת לקידום שידור דיונים בבית המשפט העליון. הוא כתב על כך טורים ומאמרים, וניסה לרתום את דעת הקהל יחד עם משפטנים נוספים שניסו לשכנע את שופטי בית המשפט העליון לצאת מהקיבעון ולצאת מהאפלה. ב־13 באפריל 2020, בעיצומו של גל הקורונה הראשון, הכריזה נשיאת בית המשפט העליון דאז, השופטת אסתר חיות, על פרויקט ניסיוני לשידור חי של דיונים מבית המשפט העליון. על פי ההכרזה, כעשרה דיונים ישודרו בפיילוט שיתקיים במשך שנה, שבסיומה יוכרע האם להרחיב את השידורים. הפיילוט התקדימי נועד לבחון את השפעת השידורים על אמון הציבור ואת השפעת הסיקור על זכויות המשתתפים בהליך ועל טוהר ההליך השיפוטי.
על פי הנוהל של הנשיאה דאז חיות, במהלך הפיילוט ייבחרו לשידור רק דיונים מיוחדים בעלי עניין ציבורי רב מבג"ץ ומבית משפט העליון. למרבה המבוכה, מדובר היה ביישום ההמלצות שפרסמה ועדת ביניש, בראשות נשיאת בית המשפט העליון לשעבר דורית ביניש, עוד ב־2004. ועדת ביניש המליצה לקיים פיילוט, אבל היה צורך ב־16 שנה בלבד ומשבר אפידמיולוגי עולמי וגם קצת לחץ ציבורי כדי משהו יתחיל לזוז. בגלל שאנחנו רגע לאחר תשעה באב ורגע לפני חודש אלול, נתעלם מן העובדה שבשנת 2014 ניסתה שרת המשפטים לבני לקדם שידורים מבית המשפט העליון, ואף שודרו שני דיונים, אך הפיילוט לא הושלם עקב סיום כהונתה כשרת המשפטים.
אבל כאמור, בואו נסתכל על הצד החיובי. הפיילוט אכן החל ב־2020 למשך שנה. צפייתנו ותקוותנו היו שבחלוף השנה הפיילוט יהפוך לעובדה מוגמרת, כך שיתאפשר לשדר את כל הדיונים בבית המשפט העליון בדיוק כפי שמשודרים כל הדיונים במליאת הכנסת ובוועדות הכנסת. כפי שפתחנו בתחילת הטור, חובת פומביות הדיון מעוגנת בחוק יסוד. פומביות הדיון בשנות האלפיים איננה מתמצית בפתיחת האולם הפיזי שיכול להכיל לכל היותר כמה עשרות בני אדם. כל דור ופומביות הדיון שלו, ובדור שלנו הדבר צריך לבוא לידי ביטוי בשידורים חיים ובשרת ששומר את כל הדיונים המשודרים. רק כדי לסבר את האוזן, בדיון הראשון ששודר ב־2020 צפו בשידור חי מאות אלפי בני אדם.
אלא שרצונות לחוד ומעשים לחוד. הפיילוט המשיך גם בשנת 2021. הגיעה שנת 2022, ואז מה? הפיילוט המשיך. "הפרויקט הניסיוני החל לפעול בחודש אפריל 2020 לאחר סיום חלקו הראשון של הפרויקט הניסיוני, ובהמשך להמלצות ועדת ביניש, החליטה ועדת ההיגוי להמשיך את הניסוי במהלך השנה הנוכחית ועד לחודש יוני 2023". לאחר מכן, הפיילוט הוארך עד חודש אוגוסט, ואז עד חודש דצמבר, ואז שוב עד סוף מרץ 2024. אם חיכינו 16 שנה לפיילוט, אך טבעי שפיילוט בן שנה יימשך ארבע שנים. בפועל, כיום, ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון משאיר את הכוח בידי השופטים.
פומביות הדיון אמורה להיות ברירת המחדל. כאשר השופטים מחליטים לצמצם ולהגביל את כמות הדיונים המשודרים ולקבוע מהם הדיונים "בעלי העניין הציבורי המיוחד" הם נוטלים לעצמם תפקיד שאיש לא הסמיך אותם אליו ושאין להם כל מומחיות בו. שופט מוסמך על פי קריטריונים מוגדרים בחוק לקיים את הדיון בדלתיים סגורות. אך ברגע שאין עילות חוקיות לקיים את הדיון בדלתיים סגורות ולאסור את הפרסום, השופט אינו אמור לקבוע איך יסקרו אותו. ולכן ברירת המחדל צריכה להיות שידור כל הדיונים ולא כפי שנקבע בנוהל שהשופטים יצרו לעצמם.
חברי כנסת ושרי משפטים ניסו לאורך שנים רבות לקדם את ערך השקיפות בבית המשפט העליון. כמעט תמיד ההצעות הללו בסופו של דבר לא הבשילו. בחלק לא מבוטל מן הפעמים שכנעה הנהלת בתי המשפט את מציעי ההצעות לסגת מהחקיקה ולאפשר למערכת לקדם את המדיניות בהסכמה ובהובלת הנהלת בתי המשפט. אני חושב שבפרספקטיבה של עשרות שנים ניתן לקבוע בוודאות שזה לא עובד. בלי התלהמות ובלי פופוליזם מיותר, שר המשפטים והכנסת צריכים לקבוע את הטון. השופטים צריכים להישאר עצמאיים, אך גם הסיקור שלהם צריך להישאר עצמאי.
מעורך הדין אהרן גרבר נמסר: "שידור כל הדיונים יאפשר לציבור לבקר בעצמו את שמתרחש באולמות הדיונים והדבר יביא בטווח הארוך להגברת אמון הציבור במערכת. טוב עשתה המערכת שאפשרה שידור דיונים, אך כעת יש להרחיב את הפיילוט ולאפשר לציבור לממש את עיקרון פומביות הדיון במלואו באמצעות הפיכת ברירת המחדל ושידור כל הדיונים מבית המשפט העליון, ולא לחכות עוד עשרים שנה עד להשלמת העניין. יש כאן הזדמנות לשינוי אמיתי שיחזק את אמון הציבור במערכת המשפט".
לתגובות: gravishai@gmail.com