בשמחת תורה נפל דבר. התגלתה לעין כל אפסותה של הקונספציה הביטחונית שעמדה בתפיסה הדפנסיבית והמכילה של צה"ל: אמצעי מגננה, כיפת ברזל, מכשול תת קרקעי, "רואה יורה" ומודיעין בכל האמצעים הדיגיטליים והחזותיים.
לעניות דעתי, הקונספציה שנכשלה היא הרבה יותר משמעותית. הקונספציה של הרעיון החילוני שעומד בבסיסה של הקמת המדינה, להקים "מקלט בטוח" לעם היהודי ולשמור עליו, היא זו שנפלה. לא מקלט, לא בטוח ולא בטיח.
סביב המקלט הבטוח נבנו עוד ועוד יציקות בטון, עוד גדרות מתוחכמות מעל הקרקע ומתחתיה, עוד טילי יירוט ועוד אמצעים גלויים וסמויים, והמקלט הבטוח נפרץ כמו סכר רעוע מול זרם בינוני של מחבלים על טנדרים ורכב דו גלגלי, חמושים בנק"ל ובטילי נ.ט. לא דיוויזיות משוריינות, לא חיל אוויר, לא צוללות, לא אוניות ולא נושאות מטוסים.
התפיסה החילונית שהובילה את הצבא הוכחה כלא יעילה. התפיסה החמושה בקודים אתיים חילוניים, בפרקליטות צבאית עם תפיסה חילונית, ובפסיקות בג"ץ חילוניות, הוכחה ככזו שאינה מסוגלת להגן על העם היהודי היושב בארצו.
כשם שהקונספציה הגלותית, החרדית או הליברלית המשכילה, שהאמינה בהמשך הקיום של העם היהודי בגלות ללא מדינה וצבא משלו, קרסה במלחמת העולם השנייה והשואה שהתרחשה במהלכה, כך הקונספציה החילונית של "המקלט הבטוח", קרסה בשמחת תורה תשפ"ד.
כשהיינו בגלות ה"מארחים" שלנו התנפלו עלינו עם סכינים וגרזינים שרפו עלינו את הבתים וחטפו את ילדינו למנזר. או הפכו אותם למוסלמים בכפייה. עכשיו בתוך מדינת ישראל ה"אורחים" שלנו מתנפלים עלינו עם סכינים וגרזינים, שורפים עלינו את הבתים, חוטפים לנו אזרחים וחיילים, דורסים אותנו בפיגועי דריסה ומפוצצים עלינו מטענים. זה בלתי נתפס לחלוטין, לא הגיוני בעליל ולא מתקבל על הדעת.
הבעיה היא שלהגמוניה החילונית שמנהלת את המדינה ואת הצבא, עוד לא לגמרי ברור מי המארחים ומי האורחים, ובעיני האויב, וודאי שאנחנו האורחים הבלתי רצויים.
אני לא מזלזל חלילה בכל ההישגים של התנועה הציונית עד היום. מול מדינות אויב שניסו לכבוש את המדינה בעזרת הצבא שלהם, הקונספציה החילונית ידעה לעמוד היטב. היה ברור לכל שהצדק איתנו, והאויב המצרי הסורי או הירדני הוא זה שמנסה לפלוש אל הארץ שלנו שאינה שייכת לו. תמיד ידענו להעמיד צבא אחד מול כמה צבאות אויב, ולהביס אותם.
יש אויב אחד שמולו הקונספציה החילונית לא מסוגלת לעמוד, האויב המכנה עצמו "פלשתיני". זה לא ממש עם שיש לו היסטוריה, חבל ארץ ומאפיינים של עם, אלא אוסף חמולות וכנופיות שהדת המוסלמית נותנת לו את הגיבוי לטעון שלמדינת ישראל אין זכות קיום, כי היא יושבת על אדמה מוסלמית קדושה, או על אדמה לאומית פלסטינית גזולה.
הרבה יותר קל להילחם נגד מדינה תוקפנית. צבא מול צבא, מטוס מול מטוס וטנק מול טנק, ובזה ידינו על העליונה גם מבחינה צבאית, וגם מבחינה מוסרית.
למדינה זרה שבאה לתקוף אותנו, יש מה להפסיד. אמנם הדת המוסלמית של מדינות ערב גורמת להם להתנגד למדינת ישראל בכל תוקף, אולם, הם לא יקדמו את הרעיון המוסלמי של השמדת מדינת ישראל על חשבון הקיום המדיני שלהם. ולכן הם יעדיפו להיכנע או לחתור להסכם שלום או הפסקת אש, ברגע שהם יבינו שהישות המדינית שלהם עומדת מול סכנת קיום. כך הסתיימה מלחמת יום כיפור כשצה"ל התחיל לכבוש את מצרים וסוריה. הירדנים וויתרו על ההרפתקה מראש, והם ידעו היטב מדוע. גם "הסכמי אברהם" וההסכם המתוכנן עם סעודיה נובעים מהצורך של מדינות ערב לשמור על המסגרת. המדינית שלהם.
ברגע שמדובר בארגוני טרור הצומחים בתוך אוכלוסייה אזרחית עוינת, וטוענים שאנחנו שולטים עליהם, כובשים אותם, או יושבים על אדמתם, כאן התפיסה החילונית הולכת ומתבלבלת ולא מסוגלת להתמודד
קודם כל, מדובר בטרוריסטים עם מוטיבציה גבוהה, שלא נמנעים מלסכן את חייהם, אין להם שום תחושת אחריות כלפי הציוויליזציה שממנה הם יוצאים, ואין להם שום אחריות כלפי האנשים המאכלסים אותה.
אין להם דאגות לקיום כלכלי או מדיני, כל מטרתם היא "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים". ולכן, הם מוכנים לקחת כל סיכון על מנת להגיע למטרה שלהם. אפילו גרמניה הנאצית נכנעה כשמנהיגיה הבינו שאם לא ייכנעו לא תהיה גרמניה. דרזדן החרבה שכנעה את הגרמנים. עזה החרבה לא תשכנע את החמאס. לכל מנהיגי הטרור הפלסטיני אין סוג כזה של דאגות. כל עוד הם יהיו, הם יילחמו. כשגרשנו אותם מביירות הם הקימו בסיסי אימונים בטוניס וכיוונו את הטרור משם, ולבסוף מצאנו אותם אצלנו בחצר.
מערכת המשפט ה"שמאל – חילונית" של מדינת ישראל אינה מסוגלת לסייע במיגור הטרור. המערכת הזו מחבלת בכל האמצעים שהיו יכולים להנמיך את כמות האירועים של הטרור, כמו גירוש משפחות של מחבלים, גירוש מסיתים, הרס בתים אמיתי, [לא אטימת חדרים מגוחכת], עונשי מוות למחבלים, וסגירת מוסדות אונר"א ורשת אל ג'זירה. גם ההסברה החילונית של זכות הקיום של העם היהודי במדינתו, לא ממש מצליחה לשכנע באירופה ובטח לא בהאג.
אני לא מבקש חלילה, להמעיט בהערכה למסירות הנפש של כל חייל באשר הוא, מדרוזי ועד בדואי, ומחילוני ועד חרדי. השאלה היא מה הרוח המובילה את הצבא את מערכת המשפט ואת ההסברה הישראלית. האם דובר צה"ל ימשיך לגמגם, או שמא ימנו לתפקיד אדם שמאמין שאפשר וחייבים לנצח את חמאס? האם המצב ביהודה ושומרון ימשיך להיות "פצצה מתקתקת" או שמא גם בחזית הזו ניתן להגיע להכרעה.
מי שבונה מדינה יהודית שמטרתה לתת את הכלים והמסגרת לכל אחד מאזרחיה לממש את עצמו, לא יצליח להבטיח את הקיום של המדינה. מה לעשות אנחנו יהודים ו"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו", ומאלצים אותנו להילחם על קיומנו.
מימוש עצמי ומוות במלחמה הם לא דברים שהולכים ביחד לפי ההשקפה החילונית. זו הסיבה שבעטיה העדפנו להתבצר בהגנה ולא מנענו את התעצמותם של החמאס והחיזבאללה במלחמת מנע. פעם אחת יצאה ממשלת בגין למלחמה יזומה בתשתית הטרור בלבנון, במה שנקרא מלחמת לבנון הראשונה, והשמאל החילוני יצא בשצף קצף, וספר כל הרוג כהרוג לשווא. הם זימרו: "נילחם בשביל שרון, ונחזור בתוך ארון".
לכן בחרנו עד כה בהסכמי כניעה בכל פעם שהיו בני ערובה בידיים של המחבלים, ולא יצאנו למלחמה על שחרורם, ודרדרנו את המצב מדחי לדחי. גם עכשיו כשיש לחמאס שבויים ישראלים, השמאל החילוני מנסה לגרור אותנו להסכם כניעה כדי להשיב את החטופים בכל מחיר.
אני מצדיע לכוחות החול על מה שעושים ועשו עד עצם היום הזה, אבל לטובת כולנו, אם רוצים שהעגלה ששמה מדינת ישראל תצא מהבוץ העמוק ששקעה בו, הגיע הזמן להחליף דיסקט. כוחות החול כבר לא יכולים להוביל את מדינת ישראל אל היעדים שלה, ובקושי רב מצליחים לשמור עליה. הגיע זמן הקודש.
למי שנעשה "חילוני חרד" למקרא הדברים שכתבתי, אני אומר שאין מקום לדאגה. איש לא יקשור עליך תפילין בכוח. השאלה היא רק מי יוביל את הצבא. כמו שחבריי ואני היינו חיילים דתיים בצבא שהמטכ"ל שלו הוא חילוני, גם אתה יכול בהחלט להישאר חייל חילוני בצבא שתפיסת הביטחון של המטכ"ל שלו, היא תפיסה אמונית.
ההבדל היחיד הוא שתהיה חייל בצבא שיחזור לנצח. התהליך האמוני כבר מצוי עמוק בתוך הצבא, ובמלחמה הזו הוא רק הולך ומתעצם. ככל שהצבא יאמץ את התהליך, ולא יחסום אותו באמצעות קידום של אג'נדות פרוגרסיביות ועצירת הקידום של הקצינים המובילים אותו, כך ייטב לכולנו. המקלט הבטוח חייב להפוך לאריה שואג, שיידע לטפל בכל איום ובכל מקום.