השבת שלפני יום הזיכרון לחללי צה"ל הייתה קשוחה. לפניה היו לנו טקסי זיכרון בבסיס ובקיבוץ בארי, ומיד אחריה חיכו לנו טקסים עירוניים והעלייה לבית העלמין.
בשבת שבין לבין, ארגנה העמותה הנפלאה 'משפחה אחת' סוף שבוע מרגיע להורים שכולים. בשל מספר הנופלים החדשים, הרוב המכריע של המשתתפים היו הורים שהסטטוס הכואב הזה חדש להם. הגענו לפני שבת. התמקמנו, התארגנו והלכנו לתפילת מנחה של ערב שבת.
מנחה היא מנחה, רק שבניגוד למתרחש בבתי הכנסת הרגילים, האולם היה מלא. האבות השכולים הרי לא יכולים לפספס את התפילה. ואז - קדיש יתום. הקרקע רעדה. עשרות רבות של מתפללים אמרו יחד קדיש על בנם או בתם שנהרגו. לא היה צריך מילים כדי לתאר מה קרה ולמי. כולנו הרגשנו בשל מה התכנסנו. זה היה נורא. אולם שלם אומר קדיש בלב שבור. איך העולם ממשיך בשלו?
בשבוע הבא יחלפו 11 חודשים מיום שמחת תורה. 1,145 אנשים, נשים, זקנים וילדים, חיילים ושוטרים נהרגו ביום הזה, ובני משפחותיהם יסיימו לומר עליהם קדיש. חלק יערכו אזכרה ואפילו סעודה, אחרים רק יסיימו וייעלמו בשקט אל אנונימיות התפילה, הכול לפי המנהג והעדה. בכך יסתיימו 11 חודשים ארוכים שבהם מאות רבות של אנשים אומרים את הקטע הקצר הזה בכאב. הקדיש הוא כמעט רעש רקע למתפללים במניין. אף אחד לא שם לב אליו, עד שהוא הופך להיות מאומריו.
אני לא לקחתי על עצמי את המשימה של אמירת כל הקדישים. זה היה התיק הכבד שבעלי נשא בשנה האחרונה. כובד המשא לא נובע רק מהצורך למצוא מניין בכל מקום, בכל יום, שלוש פעמים ביום, אלא גם בגלל עצם אמירת הקדיש. אז בעלי אמר והתמיד, ואני הצטרפתי בתפילות שבהן הייתי בבית הכנסת, כלומר בעיקר בשבתות. התחלתי בלחש, בהיסוס (עדיין מתקשה עם קדיש דרבנן). מחודש לחודש אמרתי את המילים בקול רם יותר, אבל גם עכשיו, רגע לפני שמסיימים, בכל אמירת קדיש הברכיים רועדות והגוף מגיע לסף בכי.
ואבות שאומרים קדיש על הבנים והבנות יום יום שלוש פעמים ביום, זה הר לטפס עליו. אני תמיד אמרתי עם הגברים מהצד השני של המחיצה. ככה נשים אומרות קדיש. אבל נראה לי שיותר קשה לומר קדיש לבד. בפעמים האלה, כשלא היה לבעלי שותף, הוא לא ידע אם יצליח לסיים את השורות הספורות האלה בלי להישבר באמצע. האמירה בצוותא מאפשרת לאומר להשתנק, לעצור, לנשום רגע ולהמשיך. אבל כשאתה היחיד, איך אפשר לשאת את כל זה לבד?
בהתחלה בעלי אמר את הקדיש מהר, שלא להכביד על הציבור, שלא להעציב או לטלטל אותו. בית הכנסת היה מלא במשרתי מילואים ובהורים לחיילים. גברים רבים כל כך שהו במקומות מסוכנים, והוא לא רצה שהקדיש, התזכורת היום־יומית למה שחלילה עלול לקרות, ירתיע את המתפללים. לאט לאט בשלה בו ההכרה שהמילים האלה דווקא צריכות לנכוח. שיש להן מקום. נוה לא נפטר באירוע אישי. הוא נהרג למען ובשם עם ישראל. והקדיש הזה, כל הציבור קצת שותף בו, כולם קצת אומרים את המילים האלה יחד איתו.
בכל פעם שאמרתי קדיש בבית הכנסת, שהוא מקדש מעט, נזכרתי בהלכה שמתארת איך היו הולכים בהר הבית. כל האנשים היו נכנסים להר ופונים ימינה ורק "מי שאירעו דבר", מי שקרה לו משהו, היה נכנס ופונה לשמאל, נגד כיוון התנועה. כולם הולכים ימינה בשטף החיים, מקריבים קורבן של סליחה או תודה או חגיגה, ומי שקרה לו משהו גם הולך, אבל הוא לא יכול ללכת רגיל, מסילת החיים שלו נעקרה ממקומה. הכיוון ההפוך המובנה הזה מאפשר לו להרגיש שיש מקום לתחושות שלו, ויותר מזה הפגיש אותו עם אנשים שבאו מולו. בשל הכיוון המנוגד הם מיד ידעו שהוא מנודה או אבל, וידעו לנחם אותו. כן, אני יודעת שבסוף התפילה כבר אין לאנשים סבלנות והם כבר מתחילים לפטפט, אבל מבחינתי בכל פעם להגיד קדיש היה לומר בקול: הבן שלי איננו, אתם שומעים? אתה שומע?
הפרידה מהקדיש ואזכרות ה־11 חודש הן הסימנים הראשונים, החצבים המבשרים, של תום השנה הראשונה. טקסי יום השנה גם הם כבר מתחילים להתרקם, ואלול כבר בפתח ואחריו החגים, ואני לא יודעת איך נראה הצד השני של יום השנה ומה מרגישים. אבל אני כן מבקשת מכל מי שנמצא במעגל הקרוב של המשפחות: אל תישחקו, אל תשכחו. המשפחות שסביבכן עוד צריכות את העיטוף הנפלא שלכם (ואם עד היום התביישתם לגשת, או שחציתם את הרחוב כשראיתם אבא של או אלמנה של, לא מאוחר לתקן, אבל בעדינות). הלוואי שלכולם יהיו כוחות.
לגיונו של מלך
בימים הקשים, הראשונים של השבעה, קראתי את טקסט הקדיש של ש"י עגנון, שנכתב לפני ההכרזה על המדינה ואפילו טרם מלחמת השחרור. די היה לעגנון בהרוגי המחתרות כדי לכאוב ולכתוב את הקטע הנפלא הזה. נדמה שהוא מתאים לנו בשנה האחרונה ובשבועות האחרונים, שבהם מתרבים הפיגועים ונשמות כל כך מיוחדות עוזבות את עולמנו ועולות לכיסא הכבוד. כדאי לקרוא את כל הטקסט, שאביא ממנו רק טעימה.
עגנון מתחיל וכותב על חיילים של מלך בשר ודם, שכאשר הם נהרגים הוא לא חש בחסרונם, משום שהם מרובים. "אבל מלכנו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, מלך חפץ בחיים אוהב שלום ורודף שלום ואוהב את ישראל עמו ובחר בנו מכל העמים, לא מפני שאנו מרובים חשק ה' בנו, כי אנו המעט מכל העמים. ומתוך אהבתו שאוהב אותנו ואנו מעטים, כל אחד ואחד מעמנו חשוב לפניו כלגיון שלם, לפי שאין לו הרבה להעמיד במקומנו".
וכאן כותב עגנון שחיסרון של אדם מישראל מפחית מלגיונותיו של הקדוש ברוך הוא, וכך גם מכוחו ומשמו, ולכן אנחנו מתפללים אחרי כל אדם מישראל שמת "יתגדל ויתקדש שמיה רבא". "יגדל כוח השם ולא יביא תשות כוח לפניו יתברך... וימליך מלכותיה, שתתגלה ותיראה מלכותו בשלימות ולא יתמעט ממנה חס ושלום. בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל במהרה ובזמן קרוב, שאם מלכותו גלויה בעולם שלום בעולם וברכה בעולם ושירה בעולם ותשבחות הרבה בעולם ונחמה גדולה בעולם".
ועגנון ממשיך: "אם כך אנו מתפללים ואומרים אחר כל אדם שמת, קל וחומר על אחינו ואחיותינו הנאהבים והנעימים בני ציון היקרים הרוגי ארץ ישראל שנשפך דמם על כבוד שמו יתברך ועל עמו ועל ארצו ועל נחלתו. ולא זו בלבד, אלא כל הדר בארץ ישראל הוא מלגיונו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא... נהרג אחד מלגיון שלו אין לו כביכול אחרים להעמיד במקומו". ולסיום מנחם עגנון את המתאבלים על מתי ארץ ישראל, ומנחה אותם לומר קדיש, "ונזכה ונחיה ונראה עין בעין, עושה שלום במרומיו הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל אמן". אמן.
לתגובות: ofralax@gmail.com