אני כותב את הדברים בחשש גדול, אלו ימים עתירים בכאבים ומתח. לצערי כאשר הנפש קוצפת וכואבת, ובעיקר כאשר הרחובות סוערים, קשה מאוד לדון.
קשה מאוד למנוע מהפה לצעוק את מה שהלב רוצה: "רק שישובו הביתה". אך אנו חייבים דיון ענייני. ואנו חייבים תשובות ענייניות אני כותב לא בשל זכרם של הנופלים ולא בשל צוואתם, אני כותב בשל דאגה לחיים.
גם אני בימים אלו מצפה לחזרתם בשלום של כל החטופים. אני מכיר היטב את החזרה הביתה כשבפיך הבשורה שהוא לא שב. את המבט של האישה והילדים, את הכאב שלא עוזב את עיני ההורים. את הבור שפעור בנשמה בשאלה מה עוד יכולתי לעשות בשביל שיחזור הביתה?
גם אני מברך על כל צעד שנעשה באחריות להשבת כל החטופים. יחד עם זאת לאחר ה07.10 ושאר שגיאות העבר, אי אפשר לצפות שכאזרחים נקבל ללא שאלות הצהרות כלליות, כמו "צה''ל ידע להתמודד".
אנחנו מתמודדים יום יום עם הכאב שנולד מהצהרות שכאלו בעבר. חובתנו לשאול שאלות ענייניות, וחובתם לתת תשובות ענייניות. חובתם להסביר לציבור מה הם הפרטים הקריטיים אשר יבטיחו את שמירת הישגי המלחמה הנוספים, ובראשם שמירת ציר פילדלפי.
אנחנו כאן בכדי להמשיך ולוודא שהממשלה לא תעצור עד להשלמת כל יעדי המלחמה. ישנן שאלות קשות, והסכין שחותכת בבשר החי בכל הכרעה אשר תהיה, חייבת לחתוך בנו רק לאחר שכל השאלות נשאלו וכל תשובות התקבלו. בעבר מנהיגי ישראל העדיפו לשמר את ההווה על חשבון העתיד.
ראשי ממשלה, שרי בטחון ורמטכלים העדיפו לעצום עיניים להבטיח את השקט ואת חיי ההווה על חשבון העתיד. ראינו את המחיר לתפיסת קדימות ההווה. פעם אחר פעם הבטיחו לנו שאם האוייב יחצה את הגבול אז נכה בו. כך אמרו רבין ושרון זכרונם לברכה, אולמרט לבני, ביבי, בנט ולפיד. וברגע האמת, כולם התקפלו. יש לקחת הכל בחשבון, ואני כלל לא מקנא במקבלי ההחלטות שידרשו לחתוך בבשר החי של כולנו בתקופה זו. לכאן או לכאן.
בנוסף יש לשאול על המחיר הצפוי של שחרור מספר מוגבל של חטופים: אם אחרי הפעימה הראשונה החמאס יעלה את דרישותיו בשביל לשחרר את שאר החטופים- האם צה"ל יחזור לפעול? או שהמדינה תשרף שוב במחאות בכדי לתת לחמאס את מה כל שידרוש בתמורה לנשארים? ואז כשהחמאס ידרוש דברים נוספים עבור גופות? ואז כשהוא יתחיל להחזיר אברים אברים? איפה הגבול?
הרי החובה המוסרית להחזיר תמיד תהיה קיימת! בנושא המלחמה האיזורית והחשש מלהבעיר את המזרח התיכון, איני מקל ראש בחשש זה ואיני מדינאי ואיני גנרל (אם כי גם לאלה אין בדיוק רקורד מוכח, וזה בלשון עדינה). אבל גם כאן חובתנו לשאול וחובת המכריעים לתת תשובות.
בראש וראשונה לשתי שאלות- 1. האם גם כאן, בתמורה לשקט בהווה אנחנו מוכרים את עתידנו? האם גם כאן, בדומה לסבבי הלחימה בחמאס, בתמורה להפסקת הלחימה כשצה"ל נחוש ודרוך אנחנו רק דוחים את הקץ ומאפשרים לאויבנו באיראן, בלבנון ובתימן לבחור את הזמן והעיתוי שיאפשרו להם לטבוח בנו בצורה מיטבית ולחטוף את בנינו בשנית בכדי למנוע מאיתנו להביסם?
2. כיצד הפסקת הלחימה, נסיגת צה"ל והשארת החמאס בשלטון, תשפיע על מעמדנו האזורי לקראת המלחמה הבלתי נמנעת? כיצד הרתעתנו תשמר לנוכח תמונות סינואר יוצא ממחילתו ומניף ידיו בנצחון כשליט הרצועה? מדוע שערב הסעודית תרצה לכרות עמנו ברית נגד איראן כאשר לא הצלחנו להביס את החלש והקרוב מבין אויבנו?
ואדגיש שוב, נושא החזרת החטופים מעבר המטען הרגשי העצום שהוא נושא, מדובר ביעד אסטרטגי אמיתי למדינת ישראל, בשמירת הבטחון האישי והשבת האמון למי שנשארו ללא הגנה, ללכידות שלנו כעם והידיעה שאנחנו "עם אשר לא יחשה, ואת בניו לא יפקיר לזר" .
שוב, איני מבקש לטעון שבידי התשובות לשאלות אלו, ואיני כותב בכדי לפגוע באחינו הנאבקים להשיב את אחינו הנתונים בשביה הנוראית, אני רק עומד על חובתינו להמשיך ולשאול ועל חובת מנהיגנו לתת לנו תשובות שקולות וענייניות בשעה גורלית זו.