נכנסנו השבוע לחודש האחד עשר לאסון. למרות שחכמים מתייחסים לשנים עשר חודשים כסיום עידן האבלות, ישנם מנהגי אבלות מיוחדים סביב החודש האחד עשר לפטירת הנשמה.
שנים עשר חודשים הם שנה, שהיא מעין סגירת מעגל: "משפט רשעים בגיהינום שנים עשר חודש" – גם צדדי ה"רשע", שקיימים בכל אחד מאיתנו במידה זו או אחרת, מזדככים לאחר שנים עשר חודש. לאחר שנה, משקעי העבר נשכחים ונקודות הטוב שהותיר אדם בעולם מתחדדות בזיכרון.
בספרי הקבלה נקשרה לסיום אחד עשר חודש משמעות מיוחדת, וכך כותב רבינו יוסף חיים: "סוף י"א חודש קורין אותו שנת החְסֵירה, ומחלקים בו מאכל ומעות למנוחת הנפטר כאילו היום נגמר תיקונו ומשפטו".
במילים אחרות, בציון אזכרה לאחר אחד עשר חודש אנו באים לומר שהנפטר במדרגה כה גבוהה ש"תיקונו" הסתיים מהר מהצפוי.
הנהרגים הקדושים השנה, אולי יותר מכל שנה אחרת, תיקנו את עצמם ואת עם ישראל באופן שעוד ילמד לדורות, כך שהשנה ראוי לציין זאת באופן מיוחד.
כדעה זו נוהגים הספרדים, העושים אזכרה וסעודה בסיום אחד עשר חודשי אבלות. וכך מנהג יוצאי צפון אפריקה שאזכרת אחד עשר חודש היא החשובה והעיקרית, מפני שבה אנו מצהירים שהנפטר הוא מהמזומנים לחיי עולם הבא והגיע למקומו הראוי לו בגן העדן.