לינדה ולורן, אם ובתה תושבות מושב כרם בן זמרה, מספרות בראיון לערוץ 7 על השגרה הכמעט בלתי אפשרית על גבול לבנון, במרחק המותיר אותן ואת המושב כולו חשוף לסערת המלחמה אך לא מפונה וללא מיגון.
"מושב כרם בן זמרה הוא ישוב שלא פונה, אבל אנחנו בטווח של 4.2 קילומטר מגבול לבנון, חשופים לגמרי, אנחנו על הר וחיים עם פחד ההפגזות וההתראות וכל המתלווה לחיי מלחמה, בלי להיות מוכרים על ידי רשויות המדינה", מתארת לינדה.
היא מתגוררת במושב מגיל שלוש ואין בכוונתה לעזוב את המקום. ברשות משפחתה שלוש יחידות אירוח שהקימה. זהו עבורה מפעל חיים אך השנה זו השנה הראשונה בה המקום שומם. "כואב לי אפילו ללכת ולראות אותו. אי אפשר לקבל אורחים ולהניע את המקום. אנשים מתקשרים ורוצים להגיע אבל המצפון שלי לא מאפשר לי לקבל אותם. אין לי אפשרות למגן אותם".
כעת מבקשת לינדה להכיר בעסקי התיירות באזור כעסק שאינו עובד ושיחזיקו אותנו. אנחנו לא יכולים להחזיק את עצמנו. זו ההכנסה שלנו".
לורן, בתה של לינדה, בעלת עסק בעצמה באזור הגבול, וגם היא מספרת על החיים הבלתי נסבלים באזור בעיקר עם שלושה ילדים קטנים ש"חווים פיצוצים ובומים במהלך היום והלילה. אי אפשר לתת להם להסתובב חופשי, ללכת לפארק, למכולת או למגרש המשחקים. צריך להסיע אותם לכל מקום. אין להם אפשרות לקצת חופשיות. ילדי הגן שוהים במקלט לאורך כל היום, שגם הוא לא יום ארוך במיוחד מה שמקשה על האימהות לצאת ולהתפרנס. ילדי בית הספר נוסעים בציר אדום, כלומר שמרבית הנסיעה הם חשופים לחלוטין, מה שמקשה עלינו, ההורים, מבחינת שקט נפשי".
את מציאות החיים במרחק של כארבעה קילומטרים מגבול לבנון מגירה לורן כ"לא מפונים ונשארים לסבול את כל שגרת המלחמה, הפצצות שלנו והפצצות שלהם כל הזמן ברקע. יתרה מכך, אני גרה בבית ללא מיגונית או ממ"ד והמקלט הקרוב ביותר נמצא במרחק של 700 מטר בעליה, כך שאני צריכה לרוץ עם שלושה קטנטנים בעליה למקלט כדי לתפוס מחסה בזמן של אפס התראה. זו המציאות שלנו".
השגרה שעליה מדברת לורן נוגעת גם לפרטים הקטנים של חיי הילדים שלפעמים רוצים להזמין חבר אבל היא נאלצת לסרב כדי שלא לקחת סיכון. ו"למרות המצב והמורכבות שלו, חשוב לי להעלות למודעות עד כמה הילדים שלנו גיבורים עם מה שהם חווים והם מחזקים אותנו, ההורים. אנחנו כאן כדי להישאר ולהילחם על הבית שלנו ולמען המדינה".