יש לנו אחריות רבה על אופן התנהלות חיינו. כן, לא הכול בידינו, והרבה דברים נמצאים מעבר לשליטתנו במהלך החיים.
אך יחד עם זאת, יש כל כך הרבה החלטות שנמצאות בתחום הבחירה החופשית שלנו – עד כדי כך שהרמב"ם מזכיר את עקרון הבחירה החופשית בלב הלכות התשובה.
הקב"ה אינו יכול להטיל אחריות על האדם על מעשיו אם אין לו בחירה חופשית. מכיוון שחלק מרכזי ממהות האדם, שנברא בצלם א-לוהים, הוא היכולת לבחור, הרי שאנו נושאים באחריות על מעשינו בכלל ובפרט בימים הנוראים. זוהי מהותם של עשרת ימי התשובה, שבהם אנו עושים כל שביכולתנו לשנות את מחשבותינו ומעשינו לשנה הבאה.
כולנו יודעים ששמחת תורה האחרון, 7 באוקטובר, היה אולי הכישלון הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל מאז הקמתה לפני 76 שנים. אין ספק שהאירועים היו הנוראיים ביותר לעם ישראל, הן במספרם והן באכזריותם, מאז השואה. הצבא, גופי המודיעין, ההנהגה הפוליטית, וכל מדינת ישראל נתפסו לא מוכנים.
מי האשם?
מי אשם במאורע הנורא הזה? אולי זה המודיעין הישראלי? בהחלט יש להם אחריות. אולי זה השב"כ? אין ספק שגם להם יש אחריות. אולי זו הנהגת הצבא – הרמטכ"ל ואפילו כל המטה הכללי? יש כאן גם אחריות. אולי זו גם ההנהגה הפוליטית? שר הביטחון, ראש הממשלה, וכל חברי הקבינט? גם כאן יש אחריות. אולי זו אחריותם של כל הרמטכ"לים הקודמים שפיתחו דוקטרינה צבאית שמבוססת על צבא קטן, חכם ולא על צבא גדול וחזק שמבוסס על עוצמה והרתעה? אולי יש פה חיסרון שמשותף לכל החברה הישראלית ברצון לשקט ושלווה, ולדחיית ההתמודדות עם רשעות חמאס, חיזבאללה, והזדון העיקש של איראן? אולי כולנו אשמים במידה מסוימת ונושאים באחריות?
אולי ה' 'אשם'? האם הוא לא אל רחום וחנון, שאנו מבקשים את רחמיו במיוחד בזמן זה? איך הוא מאפשר שדברים רעים כאלה יקרו לאנשים כל כך טובים? איך הוא מאפשר לרשעים להצליח, כפי שתוהה ירמיהו? איפה הצדק האלוקי ואיפה הרחמנות והחמלה?
כמובן שנדרשת ועדה לחקור את מה שקרה.
לאחר מלחמת יום הכיפורים, ועדת אגרנט הטילו את עיקר האחריות על ראש המודיעין הצבאי ועל הרמטכ"ל. וכתוצאה מכך הם התפטרו. גם ראש הממשלה גולדה מאיר, אף שלא נמצאה אחראית באופן ישיר על ידי הוועדה, התפטרה לבסוף. גם כאן צריכה להיות חקירה, שכן אי אפשר להמשיך בעסקים כרגיל. עם זאת, אם לא תהיה ועדה שבה יש הסכמה רחבה ואמון בקובעי ההחלטות, הממצאים יהיו שנויים במחלוקת וייצרו עוד חוסר אמון ופילוג.
בהאזנה לפוליטיקאים, פרשנים ולרבים מאיתנו, נראה שלכולנו ברור בדיוק מי האשם. ודבר אחד ברור: זה בוודאי לא אנחנו או הקבוצה האידיאולוגית או הפוליטית אליה אנו משתייכים. גם אלה שלוקחים על עצמם מידה מסוימת של אחריות, מטילים את האשמה העיקרית על אחרים – על האידיאולוגיות והתכונות האישיות או המניעים הלא טהורים של יריביהם האידיאולוגיים או הפוליטיים.
כוחו של וידוי
נראה שאנו מצטיינים בלהפנות אצבע מאשימה כלפי אחרים, אך לא נוח לנו לקחת אחריות בעצמנו. כולנו יודעים שבווידוי אנו מכים על לבנו כסימן פיזי של לקיחת אחריות אישית וביטוי לחרטה כנה ואמיתית.
באמצעות כוח הווידוי, חז"ל מטילים את האחריות קודם כל על עצמנו. לא להכות על חזה של אחרים, להאשים, להשליך את האחריות ולהעביר ביקורת. עלינו להכות קודם כל על החזה שלנו, להסתכל פנימה, לקחת אחריות ולהשתפר. נדרשת ענווה רבה לקחת אחריות על חלקנו. מהותם של עשרת ימי תשובה בכלל ויום הכיפורים בפרט, היא עקרון האחריות האישית המוחלטת. במהלך אלול ובימי הסליחות שמובילים לימים הנוראים, זה מה שאנו עושים. השיא, כמובן, הוא יום הכיפורים שבו אנו מקדישים זמן ומאמץ רב להתוודות על חטאינו.
כדי שהתשובה תתרחש, קודם כול חייבת להיות התבוננות פנימית מעמיקה, הודאה באשמה, הבעת חרטה וקבלה לעשות אחרת בעתיד.
במידה מסוימת כולנו נושאים באחריות, ועלינו להסתכל עמוק פנימה. ידוע – וכך גם שמעתי מבכירים במערכת הביטחון – שבמסמכים שנמצאו בביתו של יחיא סינוואר ימש"ו, הוא כתב שהסיבה שהוא חשב שיצליח במתקפתו ב-7 באוקטובר הייתה השסע הפנימי החמור בתוך מדינת ישראל. הוא ראה את החברה שלנו כחלשה, מתפוררת מבפנים, ולכן חשב שזה הזמן הנכון לתקוף.
לדעתי, חלק משמעותי מהחולשה הזו נובע מחוסר היכולת של כל צד לקחת אחריות על חלקו בבעיות שמטלטלות את החברה הישראלית. לנו ברור איך אחרים צריכים להכות על חטא ולהשתנות, על עצמנו הרבה פחות. ביקורת, פסילה, דה-לגיטימציה ודמוניזציה נפוצות כל כך ברטוריקה שלנו, עד שלעיתים קרובות הן משתיקות את היכולת שלנו להביט פנימה. צמיחה וריפוי לא יכולים להתקיים עד שכל צד יביט פנימה וייקח אחריות אישית על חלקו.
זו האמת הבסיסית שעומדת מאחורי הסיפור המפורסם של רבי אלעזר בן דורדיא, שהיה מהחוטאים הגדולים ביותר בישראל. כשהחליט לשוב בתשובה, הגמרא מספרת (עבודה זרה י"ז, א) כיצד פנה לכל מי שיכל לבקש שיתערבו למענו – לשמיים, לארץ, לים ולכל דבר מלבד לעצמו. כשהבין שאף אחד לא יוכל לעזור לו, הגיע למסקנה המפחידה: "אין הדבר תלוי אלא בי". כשהצליח לקחת אחריות אישית מלאה, הצליח למצוא חן בעיני ה' ולזכות בסליחה וכפרה מלאה. אכן, "אין הדבר תלוי אלא בי".
כל כך פשוט וכל כך עמוק. כל כך קשה וכל כך נצרך.
הכותב הוא יו"ר המזרחי העולמית ואביו של דניאל פרץ הי"ד שגופתו מוחזקת עד יום זה בידי חמאס בעזה