לקראת ראש השנה, ובכלל חגי תשרי הבאים עלינו לטובה, הלב שלנו גואה מתפלל ומבקש בכל מאודו - שתהיה השנה הבאה לטובה ולברכה, לישועה ולגאולה, לכל בית ישראל, לפרט ולכלל.
לאחר כמעט שנה, אנחנו עדיין בתוך מלחמה רב גזרתית קשה ועזה. בצפון אנו זוכים לראות שצבא ההגנה לישראל מכה באויבנו מכה קשה, בסייעתא דשמיא עצומה. מבצע הביפרים, שבאמת לא היה כדוגמתו בתולדות העמים, הראה לכל העולם "כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים". ולאחר מכן, הפצצות חיל האוויר, קיימו בנו "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ". במוצאי שבת אף התבשרנו על חיסולו של רב המרצחים, שם רשעים ירקב, והתקיים בנו: אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם.
אמנם, בדרך הטבע המלחמה עדיין ארוכה, ואיננו יודעים להיכן היא תתפתח. יש עדיין כמאה אנשים, אחים ואחיות שלנו, בשבי החמאס, וכולם מתפללים לשובם. רבבות אנשים - בדרום ובצפון - מפונים מבתיהם. על כן, אנו ניגשים השנה אל ימי הדין, באמת - בחיל ורעדה, בתפילות היוצאות ממש מקירות הלב. ריבונו של עולם, אנא הבא שִֹמְחָה לְאַרְצֶךָ, וְשָֹשֹוֹן לְעִירֶךָ, וּצְמִיחַת קֶרֶן לְדָוִד עַבְדֶּךָ, וַעֲרִיכַת נֵר לְבֶן יִשַׁי מְשִׁיחֶךָ, בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ.
כידוע, זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱ-לֹהִים. כוחות של טהרה וקדושה מול קליפות של טומאה. בימים האחרונים חשבתי, מה אנחנו יכולים ללמוד מהרשעים הללו?! כנראה לא בכדי עזה נקראת - עזה. יש בה עזות, של טומאה, שעליה נאמר עַז פָּנִים לְגֵּהֵנוֹם. הם ראו מול עיניהם חומה, שהושקעו בה מיליארדים, והיללוה רבים אותה שהיא בלתי עבירה (כשם שהיה דרך אגב גם עם 'קו בר לב', שנפרץ בתחילת מלחמת יום הכיפורים). חומה, שהייתה חלק מהנחת עבודה, מקונספציה שלמה. והם, הרשעים, אמרו - אנחנו נפרוץ את החומה הזאת, ויכלו לה, ולכל הקונספציה שמסביבה.
וכנגדה העזות הזאת, יש גם עזות של קדושה, ומרובה מידה טובה הרבה יותר ממידת פורענות. יש בסליחות של שבעה עשר בתמוז ביטוי פלא: גְּדוֹר פִּרְצִי בְּבֶן פַּרְצִי. נוכל לגדור את הפרצות, דווקא על ידי כח הפריצה בעצמו (מעבר לרמז למשיח בן דוד, שהיה בן פרץ), שכן כאמור זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱ-לֹהִים. גם אנחנו צריכים לפרוץ חומות. בשלב ראשון אינני מדבר ברובד הלאומי, הציבורי, אלא דווקא בכל אחד ואחת מאיתנו, ובעבודה האישית שלנו לקראת ימים נוראים.
לכל אדם יש כל מיני חומות. בינו לבין אנשים הסובבים אותו, קרובים יותר וקרובים פחות. חומות בינו לבין עבודת ה', לימוד תורה, תפילה, מצוות. הנחות עבודה, קונספציות, מה אני יכול ומסוגל, ומה לא אפשרי מבחינתי. אולי החומה הגדולה ביותר היא - החומה ביני לבין ה', או - ביני לבין עצמי, נשמתי.
וכאן צריכה לבוא עזות של קדושה. החומות הללו לא יחסמו אותי. באמת אני יכול ומסוגל הרבה מעבר למה שאני חושב ומרגיש. הרבה מחומות הללו הן רק דמיונות וקיבעונות, שברגע אחד אפשר גם אפשר לעבור אותן, ולהמשיך הלאה. להוסיף הרבה יותר טוב וקדושה בעולם. לעשות הרבה מעבר, בהתאם לרצונותיי הפנימיים באמת, לשאיפותיי וחלומותיי, ולא לתת לקונספציות לשלוט בי. להגיד לעצמי, ערב ראש השנה, את הביטוי הנדוש מעט בתקופה האחרונה, אך כל כך נכון: זהו, החלטתי, מה שהיה - זה לא מה שיהיה. אני רוצה להשתנות, ואני יכול להשתנות, מתוך הרבה עזות של קדושה.
עד כאן על עצמנו ממש. וכנראה שבכל זאת יש קשר גדול גם לרובד הלאומי. עם ישראל גילה על עצמו בשנה החולפת שהוא יכול ומסוגל לעשות הרבה יותר ממה ששיער והאמין. כוחות של אחדות, כוחות של גבורה, כוחות של מסירות, התגלו ופיעמו בעם, לאחר תקופה שחשבנו שכבר לא נראה עוצמות כאלו בתוכנו.
כל אלו גם מביאים למעשים של הרבה עזות דקדושה, שחשבנו שכבר לא אפשריים מול האויב, אך הם נעשים גם נעשים, ללוא מורא ופחד. הקונספציה הייתה שהחמאס מורתע, אך האמת הייתה שאנחנו היינו מורתעים. מורתעים מלהילחם בעזה, בלבנון, ומכילים לצערנו את רשעות האויב. מתוך צוק העיתים, שברנו את החומה הדמיונית הזאת, וראינו שאנו בהחלט יכולים גם יכולים, ואנו שואפים עתה לתבוסת האויב, לנצחון הטוב מול הרשע, לניצחון ישראל.
ייתן ה' שכוחות גדולים אלו עוד ימשיכו להופיע, ואכן יתקיים בנו יָמִין וּשְֹמֹאל תִּפְרוֹצִי וְאֶת ה' תַּעֲרִיצִי, עַל יַד אִישׁ בֶּן פַּרְצִי וְנִשְֹמְחָה וְנָגִילָה. נפרוץ קדימה, ונשבור עוד חומות דמיוניות שאוחזות בנו, שלפתע יהיו כאינם. נרבה אחדות ואהבה בתוך עם ישראל, במקום חומות של ניכור ומחלוקת. נבקש את הקודש והמקדש, ולא נסתפק בלהישאר אל מחוץ לחומות.
ומתוך השנה החולפת, בה ראינו כי ה' הוא בַּעַל מִלְחָמוֹת ופּוֹעֵל גְּבוּרוֹת, יופיע מלכנו בעולמו בשנת הבאה עלינו לטובה כגואל הזוֹרֵעַ צְדָקוֹת ומַצְמִיחַ יְשׁוּעוֹת.