יום הכיפורים נקבע בעם ישראל לדורות כיום כפרה על "חטא העגל". חטא העגל אינו רק השתחוות לפסל אלא שם קוד להתקבעות בהנחת מוצא (קונספט).
במקום להיפתח לגודל שתובע שיפור מתמיד, עם ישראל רוקד סביב "פסל זהב", מתקבע סביב אזור נוחות נוצץ ו"מעגלי" שניתן להתרפק עליו ולשכוח את משה שעלה להר סיני; במילים שלנו: קונספציה.
לכל דור ודור יש את עגל הזהב שלו. בעת המודרנית חטא עגל הזהב התבטא בהתמכרות לכוח האנושי ולזניחת הדת; בעת הפוסטמודרנית שלנו נזנח גם האמון ביכולת האנושית, עגל הזהב כיום הוא ההתבוססות בייאוש וניסיון להדחיק כל מה שמזכיר גודל ומשמעות.
לכל דור יש את הקונספציה ו"מלחמת יום הכיפורים" שלו שעליהן יש לכפר: במלחמת יום הכיפורים לפני חמישים שנה הקונספציה הייתה תחושת "כוחי ועוצם ידי" וזלזול בכוחו של האויב. בשביעי באוקטובר הקונספציה הייתה לאו דווקא כוחנות לאומית אלא תפיסת עולם פרוגרסיבית שמשתחווה לחולשה; שכנוע עצמי שאין סיכוי להכריע את האויב ועידן המלחמות עבר מן העולם. האשליה שהחמאס מעוניין בשקט והאתגרים המרכזיים שעומדים בפני צה"ל הם טוהר הנשק ומשבר האקלים.
הצום והתפילות של יום כיפורים השנה באים לכפר על חטא העגל של 2024 ולא של 1973. אסור שחשבון הנפש של יום הכיפורים השנה יתדרדר להחלשה בסגנון השמאל "הוכח שצה"ל לא שווה כלום והפתרון היחיד הוא שלום"; הפוך: חשבון הנפש השנה הוא על כך שלא האמנו בכוח שגנוז בעם ישראל, על כך שניפחנו את האיום הרבה יותר ממה שהוא ופחדנו לתקוף את ציר הרשע שמתגלה כעת כנמר של נייר.
ביום כיפורים תשפ"ה אנו מכפרים על עגל הזהב של דורנו, על אי האמון בעצמנו; ביום כיפורים זה של דור הניצחון אנו מתפללים "כפר לעמך ישראל" – ואז אין אף אחד שיכול עלינו!
הרע יעבור, הטוב יתגבר, בעזרת ה'.