מצבו של החולה הישראלי הצעיר שביקרתי בחדר הבידוד במכון דנה פרבר לסרטן בבוסטון בסוף שנות ה-70 היה חמור. נזקי המחלה והטיפול המורכב היו בולטים ומשמעותיים.
לאחר שאובחן בישראל עם מחלה סופנית חשוכת מרפא, הוא נסע למרכז הרפואי הידוע לונגווד בבוסטון כדי לקבל טיפול אגרסיבי במסגרת ניסוי קליני. אותו מרכז אקדמי מפורסם הוא הקמפוס הרפואי שבו שוכנים בית הספר לרפואה של הרווארד ורבים מבתי החולים המסונפים אליו. פריצות דרך חשובות ברפואה פותחו כאן, לרבות הטיפול המרפא הראשון בלוקמיה, השתלת הכליה הראשונה והשימוש הראשון בזרם חשמלי לשחזור קצב הלב. כאן חולל האדם היוצר קדמה חדשנית מצילת חיים.
באותה תקופה הייתי חוקר במסגרת לימודי פוסט-דוקטורט בבית הספר לרפואה של הרווארד. משפחתנו התגוררה במרחק כמה בתים מביתה של בתו של הרב סולובייצ'יק, שאצלה התגורר, ובחלקה של קהילת הרמב"ם שלנו נפלה הזכות לשהות במחיצת הרב שמונה עד עשר שעות בכל שבת בתפילה ובלימוד. המחווה היצירתית, אשר תופסת מקום מרכזי בהגותו של הרב על איש ההלכה, היא מאפיין עיקרי במחקר הביו-רפואי, אף שמדובר בעולמות נפרדים המעבר בין המחקר הביו-רפואי המתקדם לבין לימוד התורה עם הרב, היה הרמוני. כיוון שהרב גילה סקרנות לגבי היבטים של המחקר שלי, הגעתי למסקנה שהעבודה במעבדה אינה יצירתית בלבד אלא למעשה מחווה דתית.
אחד הנושאים המרכזיים בהשקפתו של הרב הוא הדגש על המחווה היצירתית של איש ההלכה. המשימה והאתגר המתמשך של איש ההלכה הם לרפא ולתקן עולם שנברא בכוונה פגום, שכן בתהליך הבריאה הוזרקה בכוונה מידה מסוימת של כאוס הן בחומר האורגני והן בחומר הלא-אורגני, לרבות באדם עצמו.[1]
"...האדם מסמל, מצד אחד, את ההוויה היותר שלימה ומתוקנת, את צלם האלוהים, ומצד אחר, את התוהו-ובוהו היותר נורא, ששולט ביצור."[2]
כדי לאפשר לאדם להתמודד עם הכאוס והחטא הבלתי נמנעים, לפני היווצרות העולם נברא כלי התשובה (פסחים נד, א).
בהתייחסות לחשבון נפש יצירתי הרמב"ם כותב ב"שמונה פרקים": " האדם השלם צריך לו שיזכור מידותיו תמיד, וישקול פעולותיו, ויבחן תכונות נפשו יום יום. וכל מה שיראה נפשו נוטה לצד קצה מן הקצוות, ימהר ברפואה ולא יניח התכונה הרעה להתחזק בשנותו מעשה רע" (פרק ד).
מקס שלר, מראשוני התומכים בתשובה כתופעה יצירתית וחיובית, מציין שהפילוסופיה המודרנית, לעומת זאת, רואה ברטרוספקציה ותשובה פעולה שלילית, מיותרת, "ולא כלכלית" הקשורה לחוסר איזון נפשי. לדעתו, פעילות זו היא תוצאה של תפיסה פגומה, מחלה או אשליות.[3]
בהתאם לרמב"ם, הרב מדגיש שבנייה ויצירה מחדש של העצמי הוא תהליך יצירתי בריא והכרחי עבור החוטא.
"איש ההלכה עסוק ביצירה עצמית ובבריאת "אנכי" חדש. אין הוא מתחרט על העבר, שכבר עף ונעלם, אלא בעבר הקיים עדיין והמשתרבב והנכנס לתוך ההווה והעתיד."[4]
נקודת המבט של הרב על התשובה קשורה להגדרת התשובה היצירתית של שלר ולהבחנה של אנרי ברגסון בין תפיסת זמן סובייקטיבית ואיכותנית, לבין כרונוס, זמן אובייקטיבי כמותי. הן שלר והן ברגסון משתייכים לעקרון הזיכרון והפלסטיות החווייתית. מושג הפלסטיות, התכונה המאפשרת בקלות עיצוב מחדש, זכתה לתשומת לב מדעית מוגברת בעשור האחרון, במיוחד בתחום הזיכרון וחקר המוח.
ההנחה שהמוח אינו מסוגל לייצר תאים חדשים או ליצור רשתות עצביות חדשות מאותגרת כיום והוכחה כלא נכונה. התהליך שבו האדם יכול לשנות זיכרונות מוטבעים כדי להשפיע על דפוסי ההתנהגות הנוכחיים והעתידיים שלו הוא נושא מחקרי עכשווי חשוב . שינויים ביוכימיים אפיגנטיים של הדנ"א ושינויים ברשתות עצביות המופעלים על ידי חוויות מתמשכות תועדו ככאלה שמשנים הן את תוכן הזיכרונות והן את עוצמתם. תוך שימוש בטכניקות הדמיה והיסטולוגיה הקשר בין גירויים מעוררי עבר לבין הופעתם מחדש של זיכרונות ודפוסי התנהגות הוכח כניתן לעיצוב. זיכרונות קודמים יכולים להיות מחוזקים, מוגברים, משתנים או נמחקים לחלוטין.
איננו מסתכלים עוד על המבנה הגנטי שלנו ועל המוח הבוגר כתבנית קבועה החוזה את הפנוטיפ שלנו, וכעל קוד בלתי ניתן לשינוי. מחקרים ביוכימיים תומכים ברעיון שהמבנה הגנטי שלנו היא תבנית שעליה יכולים להשפיע גירויים סביבתיים ורגשיים. שינויים ביוכימיים במוח המופעלים על ידי דפוסים סביבתיים והתנהגותיים זוהו בתאומים זהים שגדלו בסביבות שונות. מדענים הגדירו תנאים שבהם תאים בוגרים וממוינים, כגון תאי עור בוגרים, שלכאורה לעולם לא יוכלו לחזור למצבם העוברי של תאי גזע הפלוריפוטנטיים, מסוגלים לתכנת מחדש ולהתפתח לסוגי תאים חדשים. דיווחים מדעיים תיארו יצירת עכברים חיים מתאי עור שהונדסו מחדש להיות ביציות.
אם תאים יכולים לחזור למצבם העוברי, אם אפשר לתכנת מחדש ביטוי גנים, אם המוח יכול לייצר תאי עצב חדשים וליצור רשתות עצביות חדשות, תפיסת האדם השב כחולדה ביולוגית של עצמי חדש היא בת קיימא.
דייוויד אנדרסון מהמכון הטכנולוגי של קליפורניה מתאר תצפית נוירו-אנטומית מרתקת. המרכז במוח שמתאם רגשות הוא האמיגדלה. הוא מתקשר עם ההיפותלמוס, המאכסן את התאים השולטים בהתנהגות אינסטינקטיבית כמו הורות, האכלה, הזדווגות, פחד ומלחמה. אנדרסון מצא שגרעין של תאים בתוך ההיפותלמוס מכיל שתי אוכלוסיות נפרדות של תאי עצב: אחת שמווסתת תוקפנות ואחת שמווסתת הזדווגות. כ-20% מהתאים בגרעין זה פעילים הן במהלך פעילות הזדווגות והן במהלך התנהגות אגרסיבית, מה שמעיד על קשר בין שני המעגלים. כיצד המוח מווסת דפוסי התנהגות דו-צדדים כאלה? אנדרסון גילה שבכפוף לגירויים ספציפיים המופעלים באזור זה, ניתן ליישם פעילות הזדווגות או תוקפנות.
אולי יצירת "אנוכי" חדש דרך "תשובה מאהבה" (על התשובה, עמ' 163) קשורה לשימוש במנגנונים שנעשה בהם שימוש קודם לתוקפנות ופחד לצורך פעילות פרודוקטיבית כמו אהבה ופריון. רעיון דומה נמצא בתלמוד בבלי (שבת קנו, א): "האי מאן דבמאדים יהא גבר אשיד דמא. אמר רב אשי: אי אומנא, אי גנבא, אי טבחא, אי מוהלא." מי שנולד במזל מאדים יהיה אדם שופך דם או מקיז דם או גנב או שוחט או מוהל.
דרך תהליכים ביוכימיים המופעלים על ידי החוויות האינטנסיביות של תהליך התשובה – וידוי, קרבן, חרטה, בושה ומחויבות ל"אני" חדש – יכול להיווצר עצמי חדש.
כעשור לאחר שביקרתי את אותו צעיר חולה במכון דנה פרבר לסרטן, המקום שבו הכאוס שולט והאדם היוצר ניצב מול אתגרים עצומים, השתתפתי בכנס מדעי בטבריה, מקום קבורתו של הרמב"ם. נודע לי שקיים מניין יומי באתר ארכיאולוגי של בית כנסת עתיק על חופיה המרהיבים של הכנרת. התקבלתי בברכה על ידי קבוצת תלמידי ישיבה מבני ברק שנהגו להגיע מדי שבוע לקיים מניין באתר ההיסטורי.
לאחר התפילה ניגש אליי אדם מזוקן, ששאל: "האם אתה ד"ר גולדברג?"
מכיוון שמעולם לא עסקתי ברפואה בישראל, הופתעתי שפונים אליי כרופא.
"אתה זוכר אותי?" שאל. "אני אותו חולה שביקרת במכון דנה פרבר לפני שנים רבות. אני בריא, נשוי ויש לי כמה ילדים."
"גם הנביאים והתורה הכירו בקשר החזק בין חטא ומחלה מצד אחד ובין תשובה ורפואה מצד שני" (על התשובה, עמ' 80).
דרך המחווה היצירתית יכולים הגוף והרוח להתעצב מחדש ולהירפא.
הערות:
1. ראה הרב יוסף דב סולובייצ'יק, איש ההלכה, עמ' 81.
2. איש ההלכה, עמ' 91.
3. Max Scheler, On the Eternal in Man (New Brunswick, NJ, 2010), p. 36.
4. איש ההלכה, עמ' 95.
הכותב הוא פרופסור בדימוס לאונקולוגיה הקרנתית במכללת אלברט איינשטיין לרפואה. מאמר זה פורסם לראשונה באנגלית כהקדמה לספר של הרב סולובייציק “On Repentance” ("על התשובה") בשנת 2017.