זוהר ליבנה מזרחי, מזכירת קיבוץ רעים, שוחחה עם ערוץ 7 במלאת שנה לטבח השבעה באוקטובר ובמהלך השיחה חג מעליה מסוק קרב של צה"ל ומשמיע את הקול שאותו קיוו תושבי הקיבוץ לשמוע ולא שמעו במשך שעות רבות של אימה.

"אלה הקולות שהכי חיכינו להם באותו יום אבל הם לא הגיעו ומהיום שלמחרת זה פס הקול שלנו, הבומים והמסוקים, וזה מרטיט את הלב כל פעם מחדש", אומרת זוהר ומספרת על התחושות ביום זה, שנה אחרי:

"היום הזה מנקז אליו שנה בלתי אפשרית. אנחנו עוד לא מבינים את גודל השבר שאנחנו חווים וגם הבוקר קיבלנו עוד בשורת איוב על עידן שתיוי ואנחנו בדריכות לבשורות הבאות, מייחלים לבשורות טובות אבל כבר מוכנים לגרוע מכל".

"כולנו מסתובבים עם עשרות טלפונים מיותמים במכשירים שלנו, טלפונים שאף אחד כבר לא יענה להם בצד השני, אנחנו לא מעזים למחוק או לשנות וזה כמו צונאמי, מתנהלים כל היום כאילו כרגיל ופתאום מגיע צונאמי של כאב ואבדן תהומי שמשתק וצריך להסדיר נשימה ואפילו קצת מעבר לזה ולהמשיך הלאה. אין לנו אופציה אחרת".

סיפורו של קיבוץ רעים כולל בתוכו סיפור של אבדן גדול ועם זאת גם סיפור של גבורה סולידריות וערבות הדדית, אומרת זוהר ומזכירה את אנשי כיתת הכוננות שיצאו בידיים חשופות להצלת חבריהם, "הם פעלו בצורה מדהימה גם ברמה הטקטית בלי לתכנן מראש והצליחו להדוף את המחבלים עד שהצליחו להיכנס לכאן כוחות סיוע מהצבא והמשטרה".

"היה כאן קרב מאוד קשה ולראיה אנחנו מציינים כאן את מותם של שניפם עשר איש מכוחות הביטחון, שישה שוטרים ושישה חיילים שנהרגו בתוך וסביב הקיבוץ בהגנה עלינו", היא אומרת ומוסיפה כי "הסיפור שאנחנו לוקחים הא סיפור הביחד, הערבות ההדדית והסולידריות והמשימה של כולנו היא להמשיך ולהמשיך ביחד. זה מה ששמר עלינו באותו יום וזה מה ששומר עלינו עד היום, הביחד של הקהילה והחיבוק הגדול שקיבלנו מהסביבה".

בימים אלה קהילת רעים מחולקת. אחרי חודשיים וחצי באילת הועברה הקהילה כמעט כולה למתחם של שני בניינים בדרום תל אביב. במהלך הקיץ כרבע מהקהילה חזרה לקיבוץ. "אנחנו מפוצלים אבל מאוד משתדלים לשמור על המסורות שלנו והביחד שלנו, ולציין את האירועים השמחים והעצובים שלנו ביחד ולנסות לעשות את הטוב ביותר שלנו כדי שאף אחד לא יישאר מאחור. זו המשימה הגדולה", ומעל הכל המשימה היא לשוב הביתה.

"קיבוץ רעים לא ננטש בשום שלב. הייתה כאן קבוצה שסירבה לעזוב כבר ביום הראשון ושבוע אחרי חקלאים שלנו כבר חזרו לעבד את האדמות, חודש אחרי חזרו המפעלים שלנו, הרפת שלנו חזרה מהר מאוד לפעולה למרות שהיא ספגה מכה מאוד קשה בקיבוץ חולית שם היא נמצאת. תמיד היו פה אנשים, חברי קהילה ששמרו על המקום גם כשהוא היה בסיס צבאי והיו פה בו זמנית 1500 חיילים".

וכעת התפילות והתקוות מתנקזות בראש ובראשונה לשובם של החטופים, "הלב שלנו שבור וחלק ממנו איננו. הוא נמצא בעזה ועד שהם יחזרו הלב לא יוכל להתאחות ולחזור לפעום כמו שהוא פעם קודם לכן. זה בסיסי ברמת היכולת שלנו להשתקם. עד שהם יחזרו כולם לשיקום או לקבורה לא נוכל להמשיך הלאה, וזו התקווה הגדולה שלנו" ובנוסף לאלה שולחת זוהר חיבוק לחיילינו שבחזית, "אנחנו רוצים שכולם יהיו בריאים ויחזרו אלינו בשלום".