אפרים, אביה של ליאור עטון הי"ד שנרצחה באמבולנס במסיבת הטבע ליד רעים, משחזר בכאב בריאיון לערוץ 7 את ההתמודדות עם האובדן והניסיון להציל את בתו בשבעה באוקטובר.
18 צעירים נמלטו אל תוך אמבולנס שבו היו שתי נשים. בתו ליאור הייתה בסמוך לאמבולנס כאשר המחבלים זיהו את המנוסה ושיגרו RPG לעבר האמבולנס. בקבוק חמצן שהיה בתוכו ספג את הפגיעה והעצים את הפיצוץ שגרם לשריפת כל מי שהיה בתוכו באופן שזיהויים של הנרצחים נמשך זמן רב.
אפרים מספר על ימים בהם המשפחה לא ידעה דבר מהאירוע רק לאחר שבוע וחצי הושלם הליך הזיהוי של ליאור.
בבוקר השבעה באוקטובר היה עטון בבית הכנסת ומטבע הדברים ללא מכשיר טלפון. בנו הגיע אליו וסיפר לו על מלחמה שנפתחה בדרום. "אמרתי לו מה לנו ולדרום. הוא אמר לי שיש לי טלפון. בשתי דקות לפני תשע הא צלצלה. ניסיתי להרים ולא היה מתסכל יותר מהתא הקולי. שוב ושוב תא קולי".
"התעקשתי שהיא תיקח את הרכב שלה והיא לא רצתה כי זה רכב חדש", מספר אפרים שגילה במהלך השבת שהרכב אינו במקום. הוא בירר עם האיתורן אם הרכב נגנב ושם נאמר לו שהוא בקיבוץ רעים. "כשיצאה שבת הנעתי את הרכב ובשעה תשע כבר הייתי בקיבוץ רעים. הייתי עם הבן, אמרתי לו שלא יכול להיות שנכנסו לכאן 3000 איש. מאה או מאתיים מטר היה הצבא וכולם בלחץ עצום. שאלתי אותם איפה המסיבה. הם אמרו שהם לא יודעים. כולם לא יודעים. התקשרתי לאיתורן. הם אמרו לי לצאת ימינה ולנסוע עד צומת טי ולהתקשר משם. הגעתי, התקשרתי והם לא ענו. הבן אמר לי 'אבא יורים עלינו'. הרגשנו את הטילים מעלינו. אמרתי לו שאכבה את האורות ולא יראו אותנו".
משלא עלה בידיהם להגיע לליאור וכשבנו בלחץ מהירי המתמשך חזרו הביתה. בבוקר שב אפרים לבדו לרעים ושם ראה את רכבי המחבלים כשמנועיהם עדיין פועלים ובצידי הדרך גופות המחבלים עצמם כשהם מצויידים היטב באפודים ומנגד כלי רכב שרופים של חוגגי המסיבה ובתוכם הרוגים רבים. אפרים המשיך בנסיעה עד הצומת, שם נעצר על ידי חיילי צה"ל שמנעו ממנו את המשך התנועה.
שבוע וחצי לאחר מכן הגיעו לבית המשפחה נציגי הצבא להודיע על זיהויה של ליאור, "זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שראיתי אותם", הוא מציין ומספר עד כמה קשה עליו הנוכחות באתר המסיבה ביום שכזה. "אני עובר את זה בכל יום ובכל לילה. הבן שלי אומר לי שאני צועק מתוך שינה. אני אומר תודה רבה לקב"ה שנתן לי אתה הילדה ל-24 שנים. מה שהיא הספיקה ב-24 שנים אחרים לא הספיקו 50 שנה".
אפרים מספר גם על תחושת המצוקה שלו כמי שחש שהמערכת זנחה בצד הדרך לאחר ששלחה אותו לקבל קצבה מביטוח לאומי. "עיני לא צרה בקיבוצים. הם קולקטיב, אבל אנחנו לבד וזה הדבר הכי קשה. אף אחד לא התקשר אלינו. כולם מדברים יפה אבל ברגע האמת נעלמים. מה שאני רוצה, שיזכרו אותנו".