אפרת מור, אמו של איתן החטוף בעזה, הגיעה למתחם המסיבה ברעים ממנו נחטף בנה.
בראיון לערוץ 7 היא משחזרת את מעשיו האחרונים של איתן שהחל מהשעה שש וחצי בבוקר עסק בחילוץ פצועים. כאשר הגיעו המחבלים לשטח המסיבה ברח איתן כשהוא לוקח אתו כחמישים צעירים שאסף ממקומות שונים בהם הם התחבאו בשטח.
הקבוצה נמלטה עד למעין חורשה שעליה מצביעה אפרת ומציינת את המרחק בין עץ לעץ, מה שלא מאפשר הסתתרות של ממש מהירי המתקרב. "בשלב כלשהו הם ראו קבוצה של בוזזים שהתקרבה אליהם. הם היו בלי נשק חם והמאבטחים אמרו להם לקחת מקלות ואבנים כדי להבריח את הבוזזים, והם הצליחו".
בהמשך נשמעו יריות מכל עבר ללא אפשרות להסתתר. איתן וחבריו מחליטים להגיע לקבוצת בחורות שצעקו לעזרה. "לצערינו כבר לא היה את מי להציל, אבל הם החליטו לקחת גופה של אחת הנערות ומחביאים אותה בשטח. ההשערה היא שהם לקחו אותה או כי הם חששו שיחללן את הגופה או כי פחדו שיחטפו אותה. הם החביאו את הגופה וחזרו לקבוצה, ראו שלושה לובשי שחורים שמתקרבים אליהם ופתאום יורים לעברם RPG. הקבוצה התפצלה, כל אחד ברח למקום אחר וכנראה אז איתן נחטף, בסביבות השעה 12:30".
על התחושות ביום זה המציין שנה לטבח, אומרת אפרת: "כמו הרבה אירועים בשנה האחרונה יש כאן מורכבות. זה קשה. לא פשוט לדעת שאיתן עדיין שם עם עוד מאה חטופים, אבל מהצד השני זו גאווה גדולה לשחזר את זה ולראות איה גיבור הבן שלנו. זה נותן לנו כוח לחשוב מה הוא עשה בשעות האחרונות לפני שהוא נחטף בזמן שהוא יכול היה לחלץ את עצמו ולברוח".
במרוצת השנה האחרונה, מספרת אפרת, על הקשר שנרקם במהלך השנה בין משפחות החטופים, "בעיקר האמהות נפגשות מדי פעם לשיח א-פוליטי ואנחנו לומדות להכיר אחת את השנייה כי הכאב שלנו משותף, גם אם אנחנו חלוקות בדעות החיבוק הוא חיבוק אמיתי כי אחיות לצרה אנחנו".
את שאון מסוקי הקרב הרומז על המתרחש במרחק לא רב משם, ברצועת עזה, רואה אפרת כקידוש ה' של ממש ומייחלת גם לשובם של החטופים מתוך קידוש ה' של ניצחון על האויב ולא מתוך רפיסות, "זו התפילה שלי", היא אומרת.
על החוששים שמא החטופים נשכחו אומרת אפרת כי אינה חיה בתחושה שכזו. "באופן טבעי חלק גדול מהעם חוזר לשגרה כי זה טבע האדם, אבל אני שומעת שהם כל הזמן בתפילות, בקבלות שאנשים מקבלים על עצמם. אני מרגישה שהם במודעות כל הזמן".
ועל השגרה של משפחתה, משפחתו של חטוף בעזה, היא מספרת: "אנחנו משתדלים לבחור כל יום לקום ולחיות, ככל שאנחנו יכולים גם לתת מעצמנו לאחרים ומקבלים גם הרבה כוחות מעם ישראל. יש ציוני דרך לא פשטים כמו חגים, ימי הולדת ואירועים משפחתיים, אבל אנחנו לומדים להכיל את המורכבות הזו של השמחה והגעגוע יחד ומתפללים לניצחון שלם".