'סליחה'. נראה שאין בעולם מילה אחת שמלאה בכל כך הרבה משמעות. רק השבוע עם ישראל ציין את הטראומה הכי קשה שלו וחלק מהציבור עדיין מחכה ומשווע לשמוע מילה אחת, קטנה, פשוטה מהממשלה: סליחה.
לא, זה לא טור פוליטי. כמו שכבר ציינתי יש רבים וטובים שעושים ויעשו זאת לפניי ובכל זאת אי אפשר שלא להשתומם כמה ימים לפני יום כיפור מגדלותה של המילה.
ומה לגבינו המחנכים והמורים? כמה פעמים יצא לנו לומר סליחה לתלמידים שלנו?
לעמוד בפני הכיתה ולהרגיש שהגזמנו בתגובות שלנו כלפי תלמיד מסויים שממש פגע בנו והצליח ללחוץ לנו על הכפתורים?
במהלך הקריירה החינוכית שלי יצא לי כמה פעמים לחוות את הסיטואציה הזו:
אתה באמצע שיעור. הכול מתנהל בשלוש מאות קמ"ש. עשרות החלטות. פתאום תלמיד זורק משהו שמוציא אותך לגמרי מאיפוס ומחריב לך את כל הקשב של הכיתה. בא לך להתהפך עליו. תגיד אתה אמיתי? עד שהצלחתי להשיג שקט ועכשיו הרסת לי הכול???
ואז הצוללת הגרעינית שבך מחליטה לאחר אישור הקבינט לשגר את יכולת התגובה השניה לעבר התלמיד. והתגובה הזו יכולה להיות מאוד ארסית ורעילה ולא מדויקת.
תגובה מהבטן.
ואתה מסתכל על התלמיד ורואה שהוא מחליף צבעים. ואתה יודע שהגזמת. ואתה יודע שכל הזוועה החינוכית הזו נעשתה בפני כל הכיתה וכרגע עומדות בפניך שתי אפשרויות:
להתנצל כמאמר הגשש: 'תהיה גבר, תשפיל את עצמך'.
או להדחיק ולהמשיך כאילו כלום ולתת לכבוד שלך לדבר, כי הרי ידוע שרק מלאכים ומורים לא טועים.
אז הפעם הרגשתי שהגזמתי בתגובה ובכעס כלפי התלמיד שלי ועצרתי הכול ואמרתי לו: "תקשיב, הגזמתי. צעקתי יותר מידי. אני מבקש סליחה".
והכיתה לא הבינה מה הולך ומה פתאום המורה עוצר את השיעור? וברגע הבא התחילו מחיאות כפיים ספונטניות כאומרות לי: אנחנו מעריכים את מה שעשית וזה ממש לא מובן מאליו.
אל תחשבו שזה הלך לי בקלות. ממש לא. היו לי גם מקרים שבהם העדפתי להדחיק ולהמשיך הלאה. היו לי גם מקרים שבהם פגעתי בתלמיד לפני כולם וסגרתי את זה באופן פרטני, שזה הדבר הכי לא פייר לעשות.
אבל יודעים מה? רוצים ללמד את התלמידים שלכם איך מבקשים סליחה ביום כיפור? אל תחפרו להם. פשוט תתחילו לבקש בעצמכם.
ומה לגבי ההורים ובקשת הסליחה שלהם מהילדים? השבוע שוחחתי עם חבר שאמר לי שאבא שלו שיהיה בריא אדם שהוא מעריץ...באמת.
אבל לא יצא לו לשמוע אותו אומר את המילה: 'סליחה', במשך יותר מחמישים שנה. פשוט לא. כי הורים הרי לא טועים. גם הם יכולים להצטרף לאוטובוס של המורים והמלאכים...
אז אם אתם רוצים לפתח בילדים שלכם את ההכרה, את המודעות, את הרגש כלפי התהליך הנפשי של הסליחה, נסו לפנות לעצמכם כמה דקות...גם עשר דקות יפסיקו (ברור שעדיף יותר, אבל כולנו יודעים שאתם ממש ממש עמוסים ואין לכם זמן לנשום כי ככה זה כשאתם צריכים לנהל מדינה) ותשאלו את הילדים שלכם את השאלות הבאות שאתם כמובן מוזמנים לענות עליהן ביחד אתכם:
1. האם פגעתם במישהו בשנה האחרונה?
2. האם נפגעתם? ובמידה ונפגעתם, האם יצא לכם להודיע לאדם שפגע בכם שנפגעתם ממנו?
3. האם ביקשתם סליחה מהאדם שפגעתם ממנו? אם לא, למה לא?
4. מה מונע מכם לבקש סליחה ואיך ניתן להתגבר על זה?
ספרו לילדים שלכם שכמו שיש להם כל מיני עימותים עם חברים שלהם גם לכם יש עימותים בעולם המבוגרים וגם למחנכים שלהם כנראה יש מידי פעם עימותים עם הקולגות שלהם.
לכולנו יש עימותים. ובעימותים האלו אנחנו פוגעים ונפגעים. עד כאן הכול טבעי. ואנושי.
רק לדעת להניח את האגו בצד ולבקש סליחה...זו כבר הרוח האנושית ולשם אנחנו רוצים להגיע.
אז...סליחה אם נפגעתם ממני בשנה האחרונה ובאם יש לכם איזה שהיא קפידה עליי אתם מוזמנים לכתוב, לפרט ואיה אשתדל להבין ובאם צריך להתנצל. והלוואי שנצא מהחג הזה עם לב נקי ומאוורר יותר.