שני טקסי הזיכרון הנפרדים שנערכו לטבח השביעי באוקטובר עוררו אותי למחשבה על מהותם של טקסי הזכרון הלאומיים שלנו.
אני זוכרת שכשהייתי בבית הספר, טקסי הזכרון היו מעוררים בי תחושות של צער עמוק כמו גם את התובנה שמלחמה זה רע ושחייבים לשאוף לשלום כמעט בכל מחיר.
אין איש חולק שמלחמה זה דבר רע ושלום זה דבר טוב אבל באופן כמעט מכוון, נעדרו מטקסי הזכרון הללו שני מרכיבים: א. תודעת אויב: מיהו האויב, כמה הוא אכזרי ומדוע יש להלחם בו ב. תודעת ייעוד: מיהו העם היהודי, מה תכליתו ואיך הוא אמור לממש אותה. זיכרון אינו ערך כשלעצמו, הוא אמור לפעול בנו, לדרבן אותנו לפעולה שבאה לאחר חשבון נפש. 'זכור' אמור להוביל ל'שמור' ולכן הם נאמרו בדיבור אחד. אי אפשר לנתק אותם. בהרבה משירי הזכרון הישראלים היפהפיים והנוגעים ללב, מדובר על האובדן הנורא של זיו העלומים אך לא מוזכרת אכזריותו של מי שגדע את אותו זיו עלומים ולא מוזכרת העובדה כי אויב הוא זה שלא מקבל את קיומנו על אדמתנו ושואף להשמידנו.
שירים אלה מטשטשים את שתי התודעות הללו של העם היושב בציון ומותירים אותו עם הכאב של האובדן והשכול בלבד. כאשר נשארים רק עם סנטימנט נטול הקשר (מוצדק ככל שיהיה) ללא הקשר של עבר ועתיד, ייעוד ותכלית, באופן כמעט אוטומטי יוצרים דחף לסיום מלחמות בכל מחיר, לשכחה של הסכנות האורבות לנו משונאינו ולהחלשת תחושת צדקת הדרך.
צר לי שאת אותם מרכיבים מהותיים לא ראינו מספיק גם בטקסי הזכרון של השביעי באוקטובר. אם יש משהו שהשביעי באוקטובר המחיש לכולנו זה מיהו האויב שלנו וכמה הוא מפלצתי, כמו גם מיהו העם היהודי, מדוע הוא נרדף ומה ייעודו בעולם. כששוכחים ממי צריך להתגונן ועד כמה שנאתו בוערת ואכזרית, אפשר לשנוא עד כלות את המתנחלים, החרדים והביביסטים.
כשלא מחזקים את תחושת הייעוד היהודי של להיות אור לגויים, לכונן כאן מדינה של מוסר, צדק שפע וקידמה, שגאה ביהדותה ובתורתה ולא מתחנחנת בפני הגויים, נוצרת תודעה של אכול ושתה כי מחר נמות, תנו לנו את היום וקחו את מחר. כאשר לא מחוברים לתכלית היהודית ולמהות היהדות אפשר לשאוף לוותר על חלקי הארץ הזו רק כדי שלא יתקפו אותנו שוב. ואז תוקפים אותנו שוב. עד שנזכור ולא נשכח, עד שנקום ונהיה.
כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו. כל עוד בית המקדש לא נבנה הוא ממשיך לבעור ולהחרב, כאותו סנה בוער שאיננו אוכל. כך, גם השביעי באוקטובר ממשיך להתקיים ולזעוק את זעקתו כל עוד לא יצמח ממנו הבניין הנכון שיבטיח שלעולם לא יהיה עוד שביעי באוקטובר. השביעי באוקטובר הוא ציווי מוסרי וזעקתו היא כזעקת השופר בימים הנוראים ובראש השנה: "אייכה? מה לך נרדם?". האם יכול יהודי להיות ככל העמים? האם הוא רשאי רק לייחל ל'שלום עליך נפשי'?
אויבינו השפלים לא יניחו לנו עד שנסור מרע - נילחם בנחישות ובתוקף הראוי למיגור אויבינו צמאי הדם, ניפרד לתמיד מהדמיונות המסוכנים של שלום עימם מתוך הדברות ומו"מ ועד שנעשה טוב - נעמיק, נחקור ונשובה לייעוד האמיתי של עם ישראל בארצו, להורות דרך של מוסר, צדק אמונה ומחויבות לכונן עולם במלכות ה'.
כמה אקטואלי עבורנו כיום הסיפור על אברהם אבינו באור כשדים, כאשר אחיו הרן המתין לראות אם אברהם יינצל מכבשן האש: "אם אברם נוצח אני משלו ואם נמרוד נוצח אני משלו". אברהם ניצל מכבשן האש, הרן הכריז כי הוא משלו, הושלך לכבשן האש ונשרף כי מי שאין לו תוקף מוסרי אמיתי אלא כדאיות ואינטרסים, לא יעמוד בחום הלהבות.
הגיע הזמן בו עם ישראל הוא האור לגויים והוא מוביל את הדרך של המלחמה ברוע בעולמי. איש לא יימלט מהבחירה המוסרית – חושך או אור, טוב או רע. אומות העולם, וגם כל אדם ועל אחת כמה וכמה יהודי, נדרשים לבחור אם הם בצד האור של עם ישראל או בחושך של איראן וגרורותיה. רבים, כמו עמנואל מקרון, יושבים על הגדר ומחכים לדעת איך יפול דבר. זה לא ימלט אותם מהדין וההיסטוריה תשפוט אותם.
דונלד טראמפ כבר בחר, באופן פומבי ומובהק בצד של עם ישראל כשקרא לתקוף את הגרעין האירני. עכשיו עם ישראל כולו צריך לבחור.
סור מרע, עשה טוב ורק אז בקש שלום ורודפהו. לא רגע אחד לפני.