לעולם לא אשכח את היום בו ראיתי בעיניים כלות, את מחנה בה"ד 4 המיתולוגי בבית אל, מועמס על משאיות ומוברח לעומק הארץ למחנה זיקים "הבטוח" (ע"ע 7.10).
כי ביהודה שומרון ובנימין, מסוכן ומפחיד. ובכלל, מה יש להם לחפש שם? ומאז, אין קץ לבריחות: טירוני התותחנים הוברחו משבי שומרון, לשבטה. טירוני הצנחנים הוברחו ממחנה סנור בבקעה לשומריה. טירוני גולני הוברחו ממחנה בזק בשומרון לרגבים "המקום הבטוח" (ע"ע 13.10). כי מה יש להם לחפש שם?
ולעולם לא אשכח, ששמעתי שוב, יום אחרי הטבח בנובה, את אותה שאלה, מופנית לרוקדי פסטיבל נובה ברעים. מה היה לכם לחפש שם?
ואנחנו מוכרחים לזכור ולשנן יום יום, שהשאלה האיומה: מה הם (היהודונים) עושה כאן? היא שאלה אנטישמית, גזענית, נאצית.
ושהמרחק בין השאלה: מה הם עושים ביש"ע? לבין השאלה: מה הם עושים בין הנהר לים, לשאלה: למה הם עדיין נושמים את אויר העולם, אורכה כאורך הרכבת מהגיטו לטרבלינקה.
השאלה היחידה שצריכה להישאל היא: מה הם (החוטפים הרוצחים האונסים) עדיין עושים כאן? ואיך זה שעולם צ'מברלנאי עם מטריה שחורה משחור, מניח למפלצת נאצית כמו אירן להישאר בעולם? ואיך אנחנו לא תוקפים בחמת זעם עוד טרם תקפו הם?
כי התברר שוב, בפעם האלף, ואתמול בדמם היקר של טירוני גולני, ברגבים. שהבריחות שלנו היא התקווה של האויב. והיאחזותינו בקרקע היא הייאוש של האויב. ודווקא, חגיגת החיים בכל מקום, בגבעות השומרון, ברעים, ברגבים, היא היא הניצחון.
והגיע הזמן לצאת מקונספציית הבריחות הנוראה. ובמקום איפוק - תעוזה. ובמקום הכלה - השמדה. ובמקום הרתעה - הכרעה.
ולוואי ונלמד.