כשראש ממשלת ישראל לשעבר נפתלי בנט נשאל על ידי לינסי דייויס מ-ABC מדוע הוא לא תומך בפתרון שתי המדינות, הוא ענה, "כי הם יהרגו אותנו". דייויס, קצת מבוהל, טען כי החמאס בוודאי אינו מייצג את "רצון העם הפלסטיני".
כאשר בנט ציין כי החמאס למעשה מייצג ונבחר על ידי "העם" באופן דמוקרטי, דייויס הייתה המומה ונראתה כאילו היא מחפשת את המילים המתאימות להגיב לדברי בנט. אבל מה שראינו בריאיון זה היא דוגמה מושלמת למחסום הפסיכולוגי של האידיאולוגיה המערבית, תודעה מושרשת שלא מצליחה לתפוס את עומקה של תרבות איסלמיסטית שמסרבת לקבל מדינה יהודית בקרבה.
בשבועות האחרונים ראינו את שיתוק הדרג הבינוני של חיזבאללה, ואחריו חיסולה של ההנהגה הבכירה שלו, ועוד אחריו מתקפה בליסטית של איראן שבמידה רבה סוכלה, תוצאה של קסמים טכנולוגיים שנלקחו היישר מעלילה של מותחן בדיוני. אבל תקרית אחרת, שסוקרה היטב בישראל אך הופיעה מתחת לרדאר בחו"ל, היא הסיפור האמיתי, וזו שמביאה לקדמת הבמה אמת מפוכחת. האמת שהאידיאולוגיה, הדלק להתנהגות, היא גורם מרכזי בסכסוך שלנו עם שכינינו ומניעה מרכזית באיומים הקיומיים שישראל תמשיך להתמודד איתם. זוהי אידיאולוגיה שלינסי דייויס, יחד עם רבים אחרים, עדיין לא מבינים או עדיין לא מעריכים מספיק.
בזמן שטילים איראניים ירדו על ישראל, שני פלסטינים חמושים במקלעים יצאו מרכבת הקלה ביפו, והרגו בשיטתיות שבעה אזרחים, כולל צעירה אחת שחבקה תינוק לחזה. למרות העליונות הטכנולוגית והצבאית האדירה של ישראל, שני זאבים בודדים הצליחו לחדור את ההגנה שטילים בליסטיים בשווי מיליוני דולרים לא הצליחו לחדור. הם כנראה גם ידעו שהם לא ישרדו את משא ההרג ההמוני שלהם, אבל רחוק מלהרתיע אותם, זה כנראה העלה את המוטיבציה עוד יותר, והעניק להם פרס של מות קדושים ב"שהאדה" ומקום בלבבות המשפחה והקהילה שחגגו ולא התאבלו על מותם.
לראש מערבי, כל זה נשמע די לא ייאמן, אולי פרי של גישה גזענית שלא מצליחה להכיר בכך שכולנו אותם בני אדם, שכולנו רוצים את אותם הדברים ושכולנו רק רוצים שלום. יש במערב הרואים בזאבים הבודדים קורבנות, חריגים ויוצאים מן הכלל שדורבנו על ידי נסיבות סביבתן שאנו יכולים להבין, אם לא ממש להצדיק. זוהי אותה חשיבה המפארת את "ההתנגדות" כלגיטימית ואינה מכירה בכך שמערכות אמונה פנימיות אחראיות להתנהגות הרבה יותר מכל גורם סביבתי חיצוני. אין ספק, לראש מערבי ליברלי ש "רוב" הפלסטינים אינם תומכים בהתקפות כאלה, ו"בטוח" רובם רוצים לחיות בשלום עם ישראל.
גישה אצילית אך נאיבית זו, המבוססת על משאלת לב ומטופחת על ידי ערכים ליברליים ו"מתקדמים", פוטרת את ה"קורבן" מכל אחריות ומניחה שפתרון "הוגן" יפתור הכל. כמו בכל אידיאולוגיה, חשיבה זו קשה לפיצוח, למרות מבחן המציאות. מציאות שבה מנהיגות פלסטינית מתגמלת את הטרור, כולל הזאבים הבודדים של יפו, בקצבאות אם ישרדו בכלא ובסבסוד למשפחותיהם אם הם ייהרגו. מציאות שבה פלסטינים מחנכים את ילדיהם שליהודים אין היסטוריה בארץ ואין להם זכות קיום כמדינה או כעם. מציאות שבה, רחוק מלהיות נגד פעולות טרור, הפלסטינים עצמם בחרו וממשיכים לתמוך בארגון הטרור חמאס. מציאות שבה חיזבאללה, שלישראל אין נגדו תביעות או שאיפות טריטוריאליות, ואיראן, מדינה מרוחקת וללא גבול משותף, מבקשות לחסל אותנו.
חוסר היכולת להכיר בתפקידה המכונן של האידיאולוגיה בתרבות המזרח התיכון גורם לאנשי המערב לעצב מדיניות לכיוון פתרונות שכופים ערכים מבוססים על חשיבה מערבית על תרבות שרואה דברים בצורה מאוד מאוד שונה. במקום מדיניות המעוצבת לפי מה שהמזרח התיכון מאמין, דור של אנשי המערב נוקט במדיניות התואמת את מה שמאמינים במערב.
האידיאולוגיה של המזרח התיכון אינה סוד. הוא מוטף במסגדים, נלמד בבתי ספר, מתפרסם בעיתונים ומופץ ברשתות החברתיות. מנהיגי החמאס, פתח, חיזבאללה ואיראן אומרים את זה בקול רם. הוא נשמע בבתי הקפה ובשווקים של רמאללה ושכם ומדובר בקרב המפגינים הפלסטינים במערב. זוהי אידיאולוגיה שעובדה על ידי אצילי האקדמיה שמבטלת את הלגיטימציה של הלאום היהודי. ולמרות שהיא קיימת לעיני כל, הדוגלים באידיאולוגיה של "כולנו אותו דבר" --אולי עם כוונות טובות אך מעוותת של הליברלים והפרוגרסיביים המערביים בסופו של דבר ממשיכים להנציח א-סימטריה שמציירת את הקורבן כתוקפן ומעודדת מדיניות שבמקום לקדם שלום, מארכת את הסבל.
ברגע שהאידיאולוגיה עוברת מעבר לתיאוריה והופכת לאסטרטגיה ששוב הופכת למדיניות, היא עוברת מהיפותטית לאמיתית. האידיאולוגיה של התרבות האיסלאמיסטית הפכה מזמן למציאות שרוב הישראלים למדו להכיר בה כעומדת מאחורי הטרור שהם מתמודדים איתו במשך עשרות שנים. אנחנו לא יודעים מתי החשיבה הפרוגרסיבית הליברלית תכיר גם במציאות שלנו, אבל עד שהמעבר הזה יתרחש, שלום אמיתי בין ישראלים לפלסטינים יישאר בגדר חלום.
ושום קוסם טכנולוגי לא יכול לפתור את זה.