השנה היא שנת 1963. לאחר כחודש של לימודים בישיבת מרכז הרב בירושלים, יואל בן נון הצעיר (שלימים נהיה רב מוכר) עוד לא היה מוכן לחזור הביתה לחיפה לחופשת סוכות. למחרת יום הכיפורים, הוא החליט לבקר את מורו, הרב צבי יהודה הכהן קוק, ולהיפרד ממנו כראוי בטרם ישוב לביתו.
עם הגיעו לבית הרב צבי יהודה, הציעה לו משפחתו של הרב ללוות את המורה הדגול בלכתו לתפילת ערבית בישיבה, דרך שכונת מאה שערים. המשפחה ציינה, כי הרב מתקשה ללכת ויזדקק לסיוע בעודו עושה את דרכו באיטיות אל עבר הישיבה (שהתנהלה באותם ימים בבית הרב קוק).
השניים החלו ללכת, כשהתלמיד הצעיר שואל את רבו הזקן שאלות, והלה עונה לו באריכות. כשחצו את כיכר השבת, בלב השכונה, החיש לפתע הרב צבי יהודה את צעדיו, למרות הקושי הפיזי הניכר לעין לעשות כן. הוא ניסה לעבור במהירות את הכיכר, שבה התקיימה באותה העת הפגנה של אגודת ישראל, שבמהלכה כינה הדובר את הקהל החרדי "קהל האתרוגים" – כינוי שייחס להם את התכונות הרוחניות הגבוהות ביותר. להפתעתו של יואל בן נון הצעיר, עורר הדבר את זעמו של הרב צבי יהודה, שחזר ואמר: "אבל במה מקיפים את המזבח?".
הדובר בכיכר השבת רמז למדרש (ויקרא רבה ל:י"ב) המפרט את הסמליות של ארבעת המינים שצוותה עלינו התורה לקחת, כחלק ממנהגי חג הסוכות. המדרש שואל - מדוע נבחרו דווקא ארבעת המינים הללו ומתמקד בתכונותיהם הפיזיות הייחודיות, בציינו שלאתרוג יש גם טעם וגם ריח; ללולב יש טעם אך אין לו ריח; להדס יש ריח אך אין לו טעם; ואילו לערבה אין טעם ואין ריח. על פי פירוש חז"ל, הטעם מסמל את לימוד התורה, בעוד שהריח מסמל את שמירת המצוות. כך, כשהשווה הדובר בהפגנה בכיכר השבת את הקהל החרדי לאתרוגים, הוא למעשה כינה אותם הראויים שביהודים.
הרב צבי יהודה התרעם על העיוות וקוצר הרואי הטמונים בכינוי זה, "קהל האתרוגים". שכן, לאתרוג יש אמנם תכונות שחסרות במינים אחרים של צמחים, כפי שישנם יהודים בעלי אנרגיות רוחניות החסרות באחרים, אולם המדרש ממשיך ומסביר כי אין פירוש הדבר שמינים מסוימים, או יהודים מסוימים, טובים מטבעם ובפני עצמם יותר מאחרים. למעשה, המדרש מבקש להדגיש בדיוק את ההיפך, רק כאשר נאגד יחד את כל ארבעת המינים, שלכל אחד מהם התכונות הייחודיות לו, נוכל לצאת ידי חובת מצוות החג!
יתרה מזאת, בהושענא רבה, שיאו של חג הסוכות, בתקופה שבה בית המקדש היה קיים, היה המזבח מוקף בערבות, אותו צמח שאין בו לא טעם ולא ריח. זאת על מנת להזכיר לכל העם, שאפילו ליהודים שאינם לומדים תורה ואינם שומרים את כל המצוות יש מקום לצד הקב"ה, שכן אי-היותם "בעלי זכויות", לכאורה, אינו מונע את קיומו של החיבור שלהם לבורא עולם.
זאת ועוד, גם אלה מאיתנו שהינם "בעלי זכויות" יזכו לחיבור עם הקב"ה, רק כאשר יסכימו לקבל ולאחוז יחד כאגודה אחת את כל ארבעת המינים. שכן רק כאשר מחברים יחד את כל היהודים, ללא תלות ברמת הידע או קיום המצוות של כל אחד מהם, הופכים ראויים לישועת ה'. כלומר, אין האתרוג מציל את הערבה; האחדות של כל ארבעת המינים היא שמאפשרת את החיבור בינינו לקב"ה.
הסיפור הזה השפיע עמוקות על הרב יואל בן נון (שאף שתל עץ ערבה בכניסה לביתו), ועליו להדהד עמוקות בקרב כולנו. בעוד שבחג הסוכות האחרון חשנו את כובד הפילוג בחברה הישראלית, השנה, למרות שעדיין חילוקי הדעות מורגשים במקומות מסוימים, אנחנו עדים ליכולת המופלאה שלנו להתאחד, ולכח העצום שהסולידריות מייצרת בתוכנו.
רק כאשר אנו, בדומה לארבעת המינים, מתאחדים ומתמקדים בייעוד המשותף שלנו, בתכליתנו ובזהותנו המשותפות – למרות כל ההבדלים בינינו – אנו הופכים ראויים לברכות שטומנת בחובה השנה החדשה.
הכותב הוא נשיא וראש מוסדות 'אור תורה סטון'